הרצאה ביום העיון של מכון כיוונים נוספים.
חדשנויות בתחום הדרכת ההורים מצפן, שפה וסמכות
לכולנו פוטנציאל להתפתח לכיוונים מיטיבים עבור עצמנו ועבור סביבתנו ופוטנציאל להתנהג ולהתייחס לעצמנו ולאחרים באופן שאינו מיטיב, שיש בו משום גרימת סבל לעצמנו ולקרובים לנו. יש לנו אפשרות לממש את מלוא הפוטנציאל החיובי שלנו ולעבוד בשקדנות על היכולות, המיומנויות ואפילו המידות שלנו. הביטוי האופנתי באנגלית עוסק באפשרות שנהיה “הוורסיה הטובה ביותר של עצמנו״.
התפתחות מתרחשת בתוך מערכות יחסים. מערכות היחסים שלנו, בעיקר הקרובות יותר, מאפשרות לנו לרכוש מיומנויות ויכולות חדשות ולהרחיב ולהגמיש יכולות שכבר רכשנו. נזכיר רק חלק מיכולות אלה- להתחשב, להישען, לסייע, להתאמץ, לראות, להיראות, להירגע, להסכים, לסרב, להתחבר, להיפרד.
מערכת היחסים בין הורים לילדים, היא באופן טבעי זו שבה ההשפעה היא הרחבה והעמוקה ביותר. ההתמחות הייחודית של ״שיטת אייכה״ היא בסיוע להורים שמחזיקים בעמדה של אחריות כלפי ילדיהם וקשייהם ולמרות זאת מסיבות שונות, ילדיהם אינם מבקשים את השפעתם ואינה תופסים אותה, נכון לאותה עת כמיטיבה עבורם. אנו רואים את השבת יכולת ההשפעה המיטיבה להורים כחשובה ביותר, מכיוון שעל מנת שיתרחש מימוש של הפוטנציאלים החיובים של ילדינו הם זקוקים לכוון, זקוקים לדרך. אחת ההנחות המרכזיות של “שיטת אייכה”, רואה בצורך בכיוון צורך לכל דבר ועניין. כשם שיש לילדים צורך להיראות על ידי הוריהם, יש להם צורך לראות את הדרך שהוריהם מסמנים עבורם.
התוויית הדרך היא משימה לא פשוטה עבורנו ההורים. נתחיל מזה שעל מנת להתוות דרך, צריך שנחזיק בדרך. נחזיק בידיעה כיצד נכון לו לאדם לנהוג כלפי האחר, כלפי עצמו, כלפי משימותיו, כלפי אתגרי חייו. העידן שלנו מציע מגוון דרכים ואופנויות התנהגות שעלינו לבחור מתוכם ולהתחייב להם באופן שיהיה מספיק תקשורתי עבור ילדינו. אנחנו עסוקים בשאלות רבות, אדגים רק חלק מהן– ”האם עדיף שבתי תהיה אקספרסיבית בצר לה או שתהיה מאופקת ותלמד ״לבלוע את הקושי״ מבלי לעשות עניין?” .” האם עדיף שבתי תהיה שאפתנית ותספוג את החרדה הכרוכה בסכנת הכישלון או שתסתפק בהישגים בינוניים ותשמח בהם? “. “האם עדיף שבני יהיה שובב , מצחיק ופורץ גבולות או נענה קונפורמי ומנומס ?” ועוד שאלות רבות ומטרידות.
המשימה להתוות דרך, מתוך ראיה נכוחה של האתגרים הרגשיים ואפילו האישיותיים של ילדינו, מבלי לשפוט ולגנות מחד ומבלי להימנע ולהסתתר מאידך דורשת מאיתנו ההורים להרחיב את המיומנויות והיכולות שלנו עצמנו.
נקודת המבט הייחודית לשיטת אייכה היא כזו הבודקת בראש ובראשונה אותנו ההורים- באיזה אופן, מבלי משים, אנחנו יוצרים מסרים מבלבלים, סותרים , בלתי עקביים או לא רלוונטיים לגבי נושאים אותם אנו מגדירים כחשובים לנו . בדיקה זו נחוצה כל כך משום שהיעדר בהירות יוצר עבור ילדינו מרחב פתוח, בלתי מסומן , ללא תמרורים וסימוני דרך. בניגוד מוחלט לרצוננו אנו מכבידים ומקשים בכך על ההתפתחות של ילדינו. בשפה של “שיטת אייכה” נגיד שאנו יוצרים עבורם סביבה מתירה, ולא יוצרים עבורם “סביבה מכוונת” , “סביבה מגדלת”.
כיצד הופכים “סביבה מתירה” ל” סביבה מגדלת?”, זוהי השאלה המרכזית שהעסיקה את ד”ר איתן לבוב מפתח “שיטת אייכה” ומוסיפה להעסיק אותו ואותנו תלמידיו, גם כיום. לצורך כך, פותחה שפת תקשורת מיוחדת, שפה שאנו מכנים אותה “תקשורת מגדלת”. “התקשורת המגדלת” היא שפה מילולית ושפה של אקטים תקשורתיים. באמצעות שפה זו מעביר ההורה לילד מסרים ברורים, בהירים ומכבדים המסמנים לו מהו הכיוון ההתפתחותי הרצוי ומהן הבחירות הלא רצויות.
כיוון זה ניתן לילד באמצעות שימוש ההורה בעצמו, כסובייקט בתוך הקשר. הדימוי המרכזי של שיטת אייכה הוא המגדלור המאיר לספינות תועות בלב ים. כמו מגדלור המורה על הכיוון הרצוי לספינה המשייטת בים, כך מזמינה שיטת אייכה את ההורה לסמן כיוון בהיר ומיטיב לילדו. המגדלור אינו מאיר את הספינה, אינו שולח אליה חבל או שרשרת ומושך אותה אל חוף מבטחים וגם לא דוחף אותה לשם. המגדלור מאיר את עצמו, מאפשר לספינה לראות אותו ובכך לעשות בו שימוש ולהיעזר בו כדי לדעת לאיזה כיוון לשוט.
ההורה מאיר את עצמו בכך שהוא מביא לידי ביטוי בהיר מכבד ועקבי ערכים שיקרים לו עבור ילדו. ערכים אלו יכולים להיות קשורים להתפתחות הילד כמו גם לאיכותו של הקשר בין ההורה לילדו. בכל צומת התפתחותית שבה הבחירה של הילד מדאיגה את ההורה, תפקידו המגדל של ההורה להאיר את עצמו, כלומר להביא לידי ביטוי את אי הנחת שלו, ולסמן לילדו מה הכיוון הרצוי בעיניו. לעיתים קרובות על מנת לסגור את הפער בין בחירת הילד לבין משאלתו של ההורה יידרש מהילד ללמוד מיומנויות חדשות שאינן עומדות לרשותו באותה עת. ייתכן שיצטרך ללמוד איפוק, או אולי דווקא ללמוד לחדול מאיפוק יתר. ייתכן שיידרש לו ללמוד לראות את האחר, ואולי דווקא נרצה שילמד להגן על עצמו מפני תובענותו של האחר. ייתכן שיידרש לו ללמוד להתאמץ עבור הישגיו, ואלי דווקא נרצה שילמד להרפות ולהניח…
אנו כהורים, ואנו כמטפלים בקליניקה רואים שוב ושוב עד כמה אין זה מובן מאליו לשמש מגדלור, להעביר מסר בהיר לאלו שאנו אחראים על גידולם. התגובה ההורית הטבעית הנובעת מדאגה או כעס של ההורה, היא ביטוי עצמי בלתי בהיר. לשמש מגדלור משמעו להביא לידי ביטוי מה שחשוב להורה, לנסח זאת באופן מובן וחד משמעי מחובר לתפיסת העולם , הערכים וסדרי העדיפויות של ההורה.
התקשורת המגדלת נשענת על הנחיות ברורות . “הנחיות עשה”: כיצד לפנות אל הילד על מנת לסמן לו את כיוון ההתפתחות הרצוי. ו “הנחיות אל תעשה”: ממה מתבקש ההורה להימנע בתקשורת שלו עם הילד. בהרצאה זו, וכך גם בקליניקה עם ההורים, אנו פותחים בהצגת “הנחיות אל תעשה”.
ד”ר איתן לבוב מיפה במהלך שנות עבודתו בקליניקה עם הורים שלילדיהם קשיים מדאיגים, צורות תקשורת והתנהלות שהן אומנם רגילות ושכיחות אך בלתי אפקטיביות ואפילו מזיקות. שימוש בהן אל מול ילד שאינו מבקש את השפעת הוריו ואינו פתוח לה, עלול להוביל להתבצרות ואפילו ליחס תוקפני כלפי ההורה.
הפניות הרגילות נחלקות לשלוש צורות אופייניות –
צורה אופיינית אחת היא דיבור והתנהלות בה ההורה לוקח אחריות במקומו של ילדו, מגונן עליו , מצדיק אותו ומרחם עליו, עושה בשבילו ולמענו דברים מבלי שהתבקש או מבלי שזוכה להכרה על מאמציו והתגייסותו . כל אלו נותנים לילד משוב סמוי אך עוצמתי בהשפעתו המסמן לו כי הוריו אינם באמת מאמינים ביכולתו לנהוג על פי גילו ובגרותו , וכי בסתר ליבם הם רואים אותו כחסר יכולת וכוחות לפעול למען עצמו בצורה מיטיבה. צורה זו של התנהלות מחלישה את הילד ולמעשה מתקפת ומקבעת את חולשותיו ומגבלותיו ומתעלמת מהכוחות הבריאים הטמונים בו ומהפוטנציאל הקיים בו להתמודד עם קשייו.
הצורה האופיינית השנייה היא שפה והתנהלות בה הורים מעירים ומבקרים, מאשימים ומאיימים, מנסים לכפות או מענישים, פועלים ומתבטאים באופנים שיש בהם מידה סמויה או גלויה של תוקפנות ואלימות. למרות שכוונתם היא להשפיע ולחנך, מתוך חוסר מיומנות אחרת הורים אלו משתמשים בשפה שמתעלמת מכבודו וערכו של ילדם. בכך הם פוגעים בו, אינם “מגדלים” אותו אלא “מקטינים” אותו.
הצורה האופינית השלישית שנמצאה שכיחה מאוד בקרב הורים בתקופתנו הינה דפוסי שפה והתנהלות שבהם ההורה מבטל, מצמצם ומקטין את עצמו . כאשר ההורה מתעלם מרגשותיו או מטשטש אותם, כאשר הוא מתעלם מהערכים, הצרכים והבקשות שלו עצמו, ומוותר למעשה, על הגנה על עצמו ועל היקר לו – הוא מותיר את ילדו ללא הורה שניתן ללמוד ממנו, להישען על עוצמתו , ולהתכוונן לאורו. ובכך בניגוד מוחלט לרצונו הוא מחליש את ילדו.
מצאנו שגמילה משלושת סוגי פניות אלה מביאה לשינוי דרמטי ביחסים וביכולת ההשפעה של ההורה.
המרגש בשימוש ב”שפה המגדלת” שהיא מאפשרת להורה שהקשר שלו עם ילדו הסתבך באופן שגורם סבל להורה ולילד לרפא את הקשר ולהשיב לעצמו את יכולת ההשפעה שאיבד. השינוי, הטיפול, אינו מתרחש במפגש בין הילד לבין מטפל מקצועי – פסיכולוג, עובד סוציאלי או פסיכיאטר, אלא במפגש, בקשר בין ההורה לילד. איש המקצוע מוביל את התהליך ותומך בו באמצעות מפגשי הדרכה עם ההורה. מצב זה מותיר על כנו את הסדר העתיק והטוב , ההורה הוא המבוגר המשמעותי בחיי ילדו ולא איש המקצוע. החידוש המרגש כאן הוא בהשבת יכולת ההשפעה להורה גם במצבים קלים ויומיומיים וגם במצבי קצה מסוכנים הראויים להגדרות קליניות.
תיארתי מוקדם יותר, כיצד הפסקת השימוש בשלושת סוגי הפנייה “הרגילים” הכרחית על מנת ליצור תנאים חדשים להשפעה, למתן כיוון. אלו היו הנחיות ה”אל תעשה”. אציג כעת את “הנחיות העשה” האופרטיביות.
אנו מעמידים לרשות ההורה מפת התמצאות בשדה של ניהול פערים ביחסים קרובים. אנו מכנים מפה זו “שושנת היחסים”. בעזרת מפה זו ההורה ידע כיצד לפנות באופן רלוונטי ואפקטיבי לילדו בהתאם לעמדת היחס של הילד כלפיו סביב הנושא המעסיק את ההורה.
אסביר כאן למה הכוונה –
כאשר הורים רוצים לכוון את ילדם להימנע מהתנהגות, שעל פי הבנתם גורמת לו או לסביבתו נזק, או מבקשים לעזור לו לפתח כישורי חיים מתאימים לגילו, הם עשויים לפגוש מולם ילד הנמצא באחת מארבע העמדות הבאות: עמדה של שותפות, עמדה של התחשבות, עמדה של כדאיות הוגנת ועמדה של אלימות. לזיהוי עמדת היחס של הילד כלפי מה שחשוב להורה יש חשיבות רבה כי היא זו שתכתיב באיזה אופן יביא ההורה את עצמו לידי ביטוי מול ילדו.
כאמור, את מפת עמדות היחס וצורת התקשורת המתאימה לכל עמדה אנו מכנים “שושנת היחסים”. במהלך עבודת ההדרכה עם ההורים, המטפל עוזר להורים לזהות בעזרת “שושנת היחסים” באיזו עמדת יחס נמצא הילד מולם בנוגע לערך מגדל שהם מעוניינים לקדם, ובהתאם לכך הם בוחרים יחד את צורת העברת המסר לילד.
נתאר את עמדות היחס.
לא נכביר מילים על עמדת יחס של שותפות – היא מוכרת לכולנו והיא עמדה בה ההורים והילד רואים את הדברים עין בעין ויכולים להתקדם באופן דיאלוגי. שיטת פסיכולוגיות רבות יכולות לסייע להורה שילדו נמצא באזור השותפות . תרומת שיטת אייכה היא דווקא כשהילד אינו שותף שלנו ומתנגד לאפשרות להיות מושפע על ידנו.
עמדת היחס הבאה האפשרית בה יכול להימצא הילד, היא עמדת ההתחשבות. כאן קיים פער בין ההורה לילד. לילד ולהורה יש סולם קדימויות שונה ומטרה שונה. יחד עם זאת מה שמאפיין את עמדת היחס הזאת זה שלילד אכפת מה ההורה מרגיש ורוצה. מתוך כך, כאשר הילד נמצא כלפי ההורה בעמדת יחס של התחשבות ההורה יכול לחשוף את רגשותיו, בקשותיו או מגבלותיו ביחס לנושא המדאיג אותו על מנת לתת לילד סיכוי להיענות.
עמדת יחס שלישית היא עמדת “הכדאיות ההוגנת”. בעמדת יחס זו עסוק הילד מול ההורה בקידום מה שנוח ומתאים לו בלבד מבלי להתחשב במה שחשוב להורה. עם זאת ילד המחזיק בעמדת יחס של “כדאיות הוגנת” מכבד את ההורה ומקבל את תפקידו האחראי. מתוך כך הילד מקבל בכבוד ובהסכמה כללים וחוקים הנמסרים לו בבהירות, באופן ובזמן מתאימים.
הצד השמאלי של שושנת היחסים מתאר עמדות שונות של אלימות. עמדה אלימה לשיטתנו הינה צורת יחס נטולת כבוד אל ההורה, אל הנתינה שלו, אל מה שחשוב ויקר לו. לעיתים עמדת יחס כזו תבוא לידי ביטוי ביחס מנצל חד כיווני כלפי ההורה ומשאביו [עמדת יחס של “ביטול מנצל”] לעיתים בניסיון לכפות על ההורה לשרת את הילד בניגוד לרצונו של ההורה [עמדת יחס של כפייה או אונס] או לעיתים אפילו איום פיזי מסכן חיים על ההורה או על הילד עצמו [עמדת יחס של הרס קץ והכחדה] .
כשנער או ילד נמצא מול הוריו בעמדת יחס של אלימות, ההורים חווים קשת מגוונת ולעיתים מבלבלת של רגשות. הם דואגים- מה קרה לבן שלנו? הם חשים אשמה – במה טעינו? הם פגועים-למה זה מגיע לנו? ולעיתים קרובות חשים חוסר אונים- מה עוד לא ניסינו ?. איך ניתן להשפיע, על מישהו שחוסה בצל קורתנו, שהוא באחריותנו, אך מסרב להיענות לנורמות, לכללים ואפילו החוקים שלנו? הדאגה והתסכול, הכעס והאשמה, יוצרים לעיתים קרובות עירבוביה של מסרים, וההורים נעים בין התקפה לבין אשמה, נסיגה פנימה והימנעות. כל אלה, בדרך כלל לא רק שאינם מביאים לשיפור, אלא דוחפים להחרפה והסלמה. מנקודת המבט של “אייכה” נגיד, שאין בהם כדי לסמן כיוון והם יוצרים עומס רגשי שרק מכביד על למידה חדשה ורכישת יכולות חדשות של הילד או המתבגר.
ההמלצה שלנו, כשהנער נמצא בעמדת יחס של “ביטול מנצל” היא שההורה יבטא את חירותו שלא להיות עוד שותף להתנהלות , לשגרות, של קשר שאינו חש בו בנוח, שאינו שלם איתו. מונח שהזכרתי בראשית ההרצאה- שלא ישדר עוד היתר לנהוג ביחס של ביטול כלפיו וכלפי היקר לו. ההורה במקרה זה בוחר לעצור משהו בשגרת התנהגותו, שהוא מניח שמשדר לילדו- כך איני יכול עוד להמשיך. עצירה זו, פסק זמן זה, המשדרים מעין משבר, נמשכים עד שההורה חש שמשהו בסיסי השתנה. שהוא אינו מבוטל עוד.
לשיטתנו, כשהפניה נעשית בערוץ הנכון, מתחדש תהליך ההתפתחות. הילד לומד לראות את הוריו כמי שיודעים לשמור על היקר להם, כבני חורין, לא כיריביו ולא ככפופים לו. מכאן באופן טבעי, מתחיל לקחת בעלות על חייו, על תחומי אחריותו ועל מערכות היחסים שלו.