על הקושי ההורי “לראות את הילדים”

מאמר להורים

גישת “ההורות המגדלת”, פרי פיתוחו של ד”ר איתן לבוב, עוסקת בין השאר בצורך הרב שיש לילדים ונערים שהוריהם יתוו להם כיוון. בהתאם לגישה זו אחד הגורמים המרכזיים לקשיים מרחיקי לכת בתוך התא המשפחתי ובמרחב החברתי בתקופה שלנו, נובע מאובדן כיוון ודרך של הדור הצעיר.  אובדן הדרך הוא תוצאה ישירה של סביבה מתירה שאין בה סימון מספק של מסלול ודרך.

על מנת לכוון את ילדינו בהתאם לפוטנציאלים שלהם לעבר צמיחה והתפתחות מיטבית, נדרשים מספר תנאים מקדימים:

1. עלינו להחזיק בעמדה שהכוונת הילד לעבר התפתחות מיטבית היא חלק בלתי נפרד מהורות אחראית.
2. עלינו לפתח מיומנות טובה דיה לממש את העמדה האחראית של הכוונת הילד.
3. עלינו “לראות” באופן בהיר דיו מהן ההתנהגויות, ההתייחסויות, העמדות של ילדינו הפונות לכיוון שאינו על דעתנו, וזקוקות לתגובה, למשוב הורי מתאים על מנת לשנות כיוון.

בשורות הבאות אבקש להתייחס דווקא לתנאי השלישי, היכולת לראות את ילדינו כפי שהם על סגולותיהם ועל קשייהם. בנוגע לשני התנאים הראשונים ניתן למצוא מידע עשיר ומעניין בכתובים העוסקים ב”הורות-מגדלת”. אני מבקשת לעסוק בנושא זה מתוך הכאב והתסכול של הורים רבים שכאשר הם כבר בוחרים להגיע לייעוץ, הם “מכים על חטא” ונחרדים מההכרה שיכלו לעצור תהליכים שליליים מוקדם הרבה יותר, אם רק היו מעזים “לראות”. עצירתן של תופעות לא חיוביות קלה יותר ככל שהן מושרשות פחות וככל שהילד צעיר יותר.

נושא המאמר הזה אינו פשוט כלל ועיקר. הוא עוסק בחשיבה מניעתית. כולנו עדים לניסיונות המורכבים של בעלי תפקידים המנסים לעסוק במניעה, בעיקר ברפואה מונעת. הניסיון לשכנע אנשים להיבדק על מנת לעצור תהליכים מזיקים, לעיתים אפילו קטלניים, בשעה שהם עדיין מרגישים טוב באופן יחסי הוא מאתגר ביותר ודורש משאבים רבים.

“לראות”, כלומר להבחין, לזהות, להכיר בקשיים של ילדינו, דורש מאיתנו לא מעט. מנקודת המבט של התפיסה, אנו נדרשים להשקיע תשומת לב, נדרשים לקלוט מידע, נדרשים לסמן אותו כמידע חשוב ולקטלג אותו במקום שנוכל לחזור אליו. מנקודת מבט רגשית האתגר אפילו גדול יותר. המידע שנקלוט, ואליו אני מתייחסת כאן, אינו מידע המעורר התפעלות או שמחה אלא מידע שלא נוח לנו איתו. למשל שהילד שלנו מתקשה לווסת את התסכול שלו ועוצר את המשחק בזעם כשמפסיד. למשל שהילד שלנו פונה בחוצפה למבוגרים. למשל שהילד שלנו תובעני מאד ודורש תשומת לב מתמדת. למשל שהילד שלנו מסרב לעזור כשאנו מבקשים ממנו. למשל שהוא נוטה לבכי. ועוד ועוד… כמובן שאני מתייחסת כאן בעיקר לגילאים צעירים יחסית בהם התופעות עדיין לא נראות במלוא עוצמתן. בגילאים מאוחרים יותר אין חשש, אם נרצה ואם לא נרצה התופעות יחמירו באופן שלא נוכל להתעלם מהן…

יש לנו , ההורים, סיבות רבות וטובות לעיוורון החלקי בו אנו לוקים בנוגע לילדינו. אמנה חלק מהן, אין לי ספק שישנן סיבות נוספות פרט לאלה שאציין להלן.

1. קרבה יתרה– נראה שדווקא מתוך קרבה ומעורבות רבה, חלק מההורים מתקשים לזהות את הקשיים של ילדיהם. בפרפראזה על הפתגם הידוע נאמר שההורים מתקשים לראות את הדבשת של ילדם, למרות שאינה על הגב שלהם…
2. הרגל–  לעיתים החרפה בהתנהגות או בהתייחסות של ילדים אל אחרים היא הדרגתית, על “מדרון חלקלק”. ההורים מתקשים לאתר נקודה ספציפית על הרצף בה הם מציינים לעצמם שהדברים חריפים מספיק כדי לזכות להתייחסות מיוחדת.
3. הכחשה– בני אדם בכלל, והורים בפרט, לא מעוניינים להיות במגע עם מידע שאינו נעים להם- מידע מבהיל, מדאיג, או מעורר חרדה.  כאן מתגייסות ההגנות האנושיות שתפקידן להיאבק בחרדה ולסייע בהסוואה. זהו מנגנון אנושי שימושי ביותר שיש לנו שליטה מעטה עליו, אם בכלל.
4. חוסר אונים– אנו נוטים להתעלם מתופעות עליהן להערכתנו אין לנו השפעה ממשית. אם נראה לנו שממילא לא נוכל לעצור התנהגויות מסוימות של ילדינו ואין לנו אלא להמתין בסבלנות שיגדלו והתופעות ייעלמו (זהירות ,אשליה!) זה מה שנעשה…במקרה כזה עדיף לנו לסגל לעצמנו עיוורון מסוים (וגם חירשות…) במקום לסבול ולהיות מתוסכלים.

יש לנו אם כן סיבות טובות ומניעים ראויים להימנע מ”לראות” את הקשיים של ילדינו. אלא שבחלק מהמקרים תג המחיר להתעלמות זו כבד ביותר. למרות האמונה בה אנו מחזיקים שלהורים יש השפעה על התפתחות ילדיהם בכל גיל, אין ספק שהכוונה נכונה בגיל צעיר חוסכת מהילדים וההורים סבל רב ותורמת מאד להתפתחות טובה ולמימוש מרבי של הפוטנציאל החיובי של הילדים. לא היינו מטרידים אתכם בכל המידע הזה, אם לא היו לנו כמה רעיונות מעשיים כיצד ניתן לשפר את המצב מפניו אנו מתריעים. להלן מספר עצות שעשויות לסייע –

1. שינוי עמדה– אימוץ ברור של העמדה לפיה חשוב מאד להגיב על קשיים של ילדים כבר בגיל צעיר, ולפיה להורים ישנה אפשרות להשפיע, השפעה מעצבת, באמצעות התוויית כיוון בגילאים הצעירים. העלמת עין היא אסטרטגיה לא מומלצת.
2. ייזום שיחות על הילדים– עשו לכם מנהג לדבר על ילדיכם עם אנשים שאתם מעריכים ואשר מכירים היטב את ילדיכם. שכנה טובה, חברה, סבתא או דודה, יכולים לראות דברים שאתם אינכם רואים מפאת הקרבה. אנשים מאד נזהרים מלבטא את דעתם, אך אם תזמינו בכנות אנשים קרובים, שאתם סומכים עליהם, לספר לכם מה הם רואים אצל ילדיכם תופתעו כמה מידע יש בידיהם. הסבתא יכולה להעיר שהילדים מאד חסרי סבלנות וקולניים בארוחה המשפחתית, השכנה שמה לב שהם מדברים אליכם באופן לא מכבד… (כשילדיה שלה עושים זאת היא כמובן לא שמה לב…).
3. להקשיב למבקרים של ילדיכם– הנטייה הטבעית, האוטומטית שלנו היא להגן על ילדינו מפני ביקורת. ביקורת, לעיתים קרובות מוצדקת, מגיעה בדרך כלל משני מקורות: מהמורים או הגננות של ילדינו, ומהאחים שלהם (כן, הילדים האחרים שלנו…). גם למורים וגם לאחים פרספקטיבה שונה משלנו לראות את ילדינו. המורים יכולים להשוות את הילד לבני גילו, יכולים לראות איך הוא מתפקד בתוך קבוצה, יכולים להעריך עד כמה הוא מתאמץ כאשר הוא נתקל בקושי. האחים ערים הרבה פעמים לפינוק  ותובענות יתר של אחיהם (הצעיר…) או לאלימות וחוסר התחשבות של אחיהם (הגדול…). הקשיבו לביקורת היטב ונסו לבחון ברצינות רבה את תקפותה , יש לה פוטנציאל להעיר אתכם ולהאיר לכם חלקים שאתם מתקשים להבחין בהם בעצמכם.
4. ייזום שיחות עם הילדים– עשו לכם מנהג לשוחח עם ילדיכם אודות עצמם ואודות יחסיכם. חלק מהשיחות עשויות להפתיע אתכם מאד. הרבה מידע יש בידיהם על עצמם, עליכם, ועל הקשר. לעיתים ילד “רואה” את קשייו עוד לפני שאתם מבחינים בהם. למשל ילד שמרגיש הרבה כעס, קיפוח, או ילד אחר שחש עצמו בלתי מוכשר בלימודים וסובל מאד בבית הספר. למידע המתקבל יש ערך רב אם משקף תמונה מציאותית וערך לא פחות חשוב אם משרטט תמונה הרחוקה מהמציאות.

לסיכום: הכוונה טובה ונכונה של ילדים בגיל הרך, חשובה ביותר להתפתחותם של הילדים ולמימוש הפוטנציאלים החיוביים שבהם. הכוונה זו דורשת מההורים לזהות אילו התנהגויות, נטיות, התייחסויות של הילדים דורשות עידוד ואילו דורשות ריסון וויסות. הורים רבים מתקשים לאתר התנהגויות לא מתאימות כבר בגילאים מוקדמים בהם יש להורים השפעה מעצבת מרחיקת לכת. אנו מזמינים את ההורים לאמץ את האסטרטגיות המאפשרות להם “לראות” ביתר בהירות את התחומים בהם ילדיהם זקוק להכוונה.