הרצאה העוסקת באתגר של מתן כיוון בבהירות מרבית ובו זמנית ברכות מרבית
הישימות הייחודית של “אייכה – השפה המגדלת” היא במצבים בהם לילד או למתבגר אין עמדת יחס של אחריות כלפי האתגר המסוים הניצב בפניו, בדרך כלל אתגר שההיענות לו כרוכה בקושי או סבל שיש להתגבר עליהם או לעבור דרכם. הקושי יכול להיות פיזי או רגשי, וההתמודדות אתו מתנגשת ברצון הטבעי שלא להתמודד עם כאב, קושי, תסכול או פחד.
השימוש “הקלאסי” בשיטה, או בשפה, מתאים במיוחד במקום בו שיטות אחרות, נפלאות, הנשענות על עמדת יחס של אחריות כלפי הקושי או לכל הפחות נכונות להתמודד עימו באופן בונה בתוך ומתוך קשר משפחתי או קשר טיפולי, אינה עומדת לרשות הילד או המתבגר.
ניתן לומר שהשימוש בשפה מתאים, במצבים בהם השימוש באימגו, בDBT , בCBT, או בהתמסרות לטיפול דינמי, אינו ישים או אינו מועיל.
האתגר הגדול במצבים מתסכלים בהגדרה אלה, הוא כיצד ההורה יכול לתת ביטוי למה שחשוב לו, עבור התפתחות ילדו, עבור עצמו ועבור הקשר בינהם מבלי לסגת אל מול הכעס ואפילו השנאה של ילדו ואל מול הכאב או הפחד של ילדו. כיצד ההורה יכול שלא לסגת , שלא להיאלם ולאבד את כוח ההשפעה שלו, ובו זמנית, להישאר מיטיב, רך ואוהב.
הנטייה הטבעית האנושית היא שנחרצות, נחישות וחד משמעיות כרוכות בנוקשות, ברוח מאבקית ואפילו כוחנית.
האופנויות המוכרות לנו ביותר הן להיות “עם” או “נגד”. יחד, או מול. מגוננים או מתקיפים, נמנעים או משתלחים. השילוב של כעס ודאגה משבש לנו את מערכות הניווט, ומייצר התנהגויות מבלבלות המקשות על התנהלות בהירה ועקיבה.
הגבלת עצמנו באופן מלאכותי לביטוי עצמי סובייקטיבי, הנישען על עצמנו, כהורים מחויבים ומיטיבים שיש כוח וערך לרגשותיהם לערכיהם ולדרכם, מציעה פתרון השומר עלינו מפני התנועה בין הקצוות.
השילוב המיוחד של בהירות ורכות הוא המפתח. שילוב ואיזון בין ניגודים, ידוע לעולם המחקר הפסיכולוגי, כמו גם לעולם הרוחני כשילוב העמוק והמתאים ביותר להתקיימות נוכחת ומתאימה בעולם. במחקר ההורות המסורתי בולטים מרטין ומקובי עם הhigh support, high demand, דיאנה באומרינד עם ההיענות והפיקוח, ומעולמות מופשטים יותר היין והיאנג, אנימה ואנימוס של יונג, חסד ודין ובקבלה.
התוספת של “אייכה” היא שבמצבי היעדר שותפות, היעדר אחריות תואמת גיל, והיעדר שיתוף פעולה הנובע משני אלה, בהירות חד צדדית של ההורה, במילים ובמעשים יש בה פוטנציאל חילוץ של הקשר ושל הילד, ובלבד שתחבור לאיכות אוהדת, בלתי שיפוטית ומיטיבה.
האופן המעשי בו מתרחש החיבור, הוא באמצעות הארת עצמו של ההורה, כאדם וכהורה אל מול ילדו. האפשרות לכונן עמדה פנימית ופרקטיקה שהיא בהירה, נחושה, עקבית ואינה משתמעת לשתי פנים ולצד זאת אוהדת, מקבלת, רכה ורגישה , אינה טבעית לרובינו ודורשת סיוע בהישענות על שפה בלתי אינטואיטיבית ועל כינונה של עמדה פנימית מעובדת שניתן להישען עליה.
ההורה מאיר את עצמו בהתבסס על רגשותיו, אמונותיו, ערכיו, התקוות שלו והדאגות שלו. הוא יכול לעשות זאת רק לאחר שכל אלה בהירים עבורו, והוא אינו מטיל על ילדו את כל כובד המשקל של האמביוולנציה שלו, חרדותיו או הפסימיות שלו.
יש הורים שיכולת זו טבעית להם. להתקיים מבלי להקטין או להחליש, לדעת בבהירות מבלי לעמעם את האור של ילדם.
עבור רובינו זו אינה יכולת טבעית ברמה כזו, והיא נשחקת תחת עומס או דאגה. אנו זקוקים לכלי- אמצעי , על מנת שנוכל להתמקם כך- מרגישים, בהירים, מכוונים קדימה, אופטימיים, נשענים על ערכים ודרך.