מקסם האושר

רעיונות מרכזיים בשיטת אייכה (רלוונטיים במיוחד להורים שילדיהם סובלים מליקוי או מחלה)

במאמר קצר זה אבקש לחלוק איתכם רעיונות מרכזיים מתוך הגישה “אייכה- הורות מגדלת”. אני סבורה שרעיונות אלה רלוונטיים לחלק ניכר מההורים בישראל בתקופה שלנו ויש להם רלוונטיות מיוחדת עבור הורים שילדיהם סובלים מליקוי או מחלה. 

הגישה פותחה ע”י ד”ר איתן לבוב, פסיכיאטר ,פסיכואנליטיקאי ומטפל משפחתי. למרות שהתפתחה מתוך הקליניקה, היא למעשה גישה בין תחומית, היוצרת גשר בין גישות פסיכולוגיות העוסקות בריפוי נפשי לגישות חינוכיות העוסקות בתרומת ההורה או המורה לחוסן הנפשי והעמידות של הילד. 

ההבנות שאחלוק אתכם, ניתנות ליישום ברמה הטיפולית או המניעתית במרבית המשפחות שאני פוגשת- בקליניקה, בגן שעשועים, בסופרמרקט או בקרב חבריי. 

ראשית, אני מבקשת לחלוק איתכם מספר הנחות, אקסיומות, המשותפות לרבים מההורים בישראל בימינו. תופתעו לשמוע, או שלא תופתעו, שהנחות הוריות אלה לא אפיינו דורות קודמים. אהבה הורית, מסירות הורית, לובשת ומשנה צורה מתקופה לתקופה, ומושפעת מאד מתהליכים סוציולוגים ,היסטוריים, כלכליים פוליטיים ואחרים. 

הנחה מס’ 1- תפקידו של ההורה לגדל ילד מאושר. 

אני בטוחה שרבים מכם מרימים גבה- זוהי הנחה כל כך טבעית, כל כך ברורה מאליה, איך ייתכן שהורים בזמנים אחרים, מקומות אחרים, לא הניחו אותה? הנחה זו, כמו כל הנחה הורית, ניזונה מהערך המרכזי שהחברה מקדשת. בחברה שלנו, הערך המרכזי הוא האושר של הפרט. בזמנים אחרים, הורים ביקשו לגדל ילד חזק ומתמודד, או ילד מסור ונאמן, או ילד ממושמע וצייתן. 

הנחה מס’ 2- ילד מאושר הוא ילד שקל לו. 

בעידן שלנו, האושר מחובר לקלות, לחוסר מאמץ, ולהיעדר הכאב וחוסר הנוחות שנלווים לעיתים קרובות למאמץ. האושר הוא משהו שמגיע אליך “כמעט חינם” ללא השתדלות, ללא טרחה וללא כאב. אם נעז וניגע בדברים הקרובים לליבכם, נאמר שההנחה היא שילד מאושר, הוא ילד שקל לו, שלא כואב לו, שחייו אינם כרוכים בהתמודדות, שחייו אינם כרוכים בהתגברות, שכאב וקושי לא אמורים להיות חלק מהחוויות של הילד, אלא הם שיבוש חמור שאירע בדרך ושעל ההורה לתקנו ומיד! כאן אנו מגיעים בתנועה טבעית להנחה, שהיא בעצם גם מסקנה, השלישית. 

הנחה מס’ 3- על ההורה לספק לילד תנאים לחיים קלים. 

ההורה תופס עצמו מחויב לכך שחיי ילדו יהיו קלים ונוחים. לשם כך עליו לעשות כל מאמץ, סביר ובלתי סביר. עליו להסיע את ילדו ממקום למקום, גם אם ניתן לצעוד או להשתמש בתחבורה ציבורית. עליו לספק לילדו שפע של תעסוקה ושעשוע בימות החופשה, מבלי שהילד יצטרך לייצר עבור עצמו עניין . עליו לרכוש עבור ילדו פריטים שהילד מבקש גם אם אלה אינם על פי יכולתו הכלכלית. וכו’… 

מה הבעיה בעצם? מדוע לשיטתנו הנחות נפוצות אלה נושאות עימן נזק ברמה האישית, המשפחתית והחברתית? אחלק את תשובתי למספר חלקים: 

ברמה הפילוסופית (שלא אעמיק בה ולא אאריך בה) אושר המבוסס על אספקה מתמדת של תנאים נוחים, הנאות חושים, מנעמים וריגושים, אינו בר-קיימא והוא מקסם שווא ואשליה. אבל אני אינני פילוסופית אלא פסיכולוגית ולכן אתמקד בהיבטים הפסיכולוגים של הנזק ההתפתחותי הנובע מעמדה הורית שבה ההורה תופס את תפקידו כמי שעליו ליצור עבור ילדו תנאים לאושר המבוסס על שפע, קלות והימנעות מהתמודדות. 

1. ההורה האשם. 

מאחר ואף הורה, על אחת כמה וכמה הורה לילד הסובל מליקוי או מחלה כלשהי, אינו יכול לספק תנאים לאושר המבוסס על נוחות , שפע וקלילות, ההורה, כמעט בהגדרה חווה כישלון אישי ואשמה. הורה החש עצמו אשם הוא הורה מוחלש ושלא ברצונו מחליש. הורה החווה אשמה גם אם דמיונית לחלוטין, מתקשה לשמש גב איתן ומשענת מוצקה. הורה אשם מתקשה לעודד להתמודדות ואחריות , הוא מושתק ומתנצל. 

2. ההורה הנסוג, המוותר. 

ההורה, המחויב לקלות ונוחות כמפתח לאושר ואשר תופס את הצורך להתמודד עם קושי כ”קלקול”, כהפרת חוזה בלתי כתוב בינו לבין ילדו, מתקשה לשדר לילדו מסר מתמודד ונאבק כשהתנאים קשים. הוא נוטה לוותר ו”להחליק” ולאפשר לילד לוותר על התמודדות. הפיתוי לסגת ולוותר הוא כמובן עצום, כשהילד מתמודד עם אתגר וקושי גדול ומתמשך, כמו ליקוי למידה, נכות, או מחלה פיסית. 

3. ההורה המפצה. 

ההורה, מזהה שילדו אינו “מאושר” כלומר, אינו שמח, אינו חייכן, מרבה להתלונן, אולי מרבה להשוות את גורלו עם גורלם של אחרים (אחיו, חבריו) , אולי קנאי, אולי זועם, אולי מאשים. בחירתו האוטומטית כמעט של ההורה לילד חולה או לילד הסובל מליקוי היא לבדוק אם הוא, ההורה, יכול לתת עוד משהו, לספק עוד קצת, לרכך עוד מעט ולקוות שהילד יירגע ויכיר תודה על הנתינה ההורית המסורה. 

מצב זה, שבו האחריות לאושר המבוסס על קלות מונחת על כתפי ההורים, יוצר מצב בלתי אפשרי להורים לילדים בריאים, ועל אחת כמה וכמה להורים לילדים בעלי ליקויים או חולים במחלות כרוניות. מצב זה מוליד אומללות, כעס וחוסר אונים אצל הילד וההורה כאחד. לפיכך, אני מבקשת להציע עמדות חלופיות לעמדת האושר המבוסס על שפע, סיפוק, הנאה וקלות כמפתח בלעדי לאיכות חיים ובריאות נפשית. 

ההנחות החליפיות:- 

1. אושר המבוסס על תלות מלאה בסיפוק מתמיד הנובע ממקורות “מחוץ” לילד, (כולל הוריו), אינו אפשרי. תמיד יימצאו דברים שאינם נוחים, אינם מתאימים, אינם “נכונים” למה שהילד השתוקק לו באותו רגע. התלות בסיפוק החיצוני יוצרת חוסר אונים וזעם וגישה של “מגיע לי” וזאת על חשבון פיתוח היכולות של הילד ללמוד כיצד להשיג את מטרותיו ולספק את משאלותיו.  

2. תפקיד ההורים הינו לתת “מספיק” ובהתאמה ולא עוד ועוד בהתאם למודל השפע האינסופי, המשלה. הורים רבים שילדם סובל מקשיים, נוטים לנסות לפצות אותו באופן שאינו מותאם למצב, אינו משפר את מצבו ובסופו של דבר גם אינו מקנה לו כלים להתמודדות עם מצבו.  

3. תפקיד ההורים הינו להכין את הילד למציאות “האמיתית” שבה תמיד יש להתמודד עם אי-ודאות, אבדנים וכישלונות. המציאות ה”אמיתית” של ילדים רגילים, ועל אחת כמה וכמה של ילדים הסובלים מליקויים או מחלות כרוניות דורשת תמיכה הורית רבה לצד עידוד מתמיד להתמודדות ואחריות.  

4. תפקיד ההורה לזמן עבור הילד תנאים להתפתחות יכולות ומיומנויות אישיות שיגבירו את סיכוייו לחוות אושר שאינו מבוסס באופן בלעדי על תלות בתנאים החיצוניים או באנשים. באלה נכללים אחריות, שליטה עצמית מספקת, גמישות, התחשבות באחרים, יכולת ביטוי אישית ועוד.