הרצאה המסבירה את הבעיתיות הטמונה בהתנהלות מותאמת למודל ההורות דגם אב ומודל ההורות דגם אם
“אייכה” היא גישה שפותחה ע”י ד”ר איתן לבוב מתוך רצון לענות לצורך שעלה “מהשטח” . בבסיסה פותחה הגישה על מנת לענות על צרכים מתוך השדה הקליני ומאוחר יותר הורחבו רעיונותיה והפרקטיקות שלה אל השדה החינוכי. בכך היא דומה לגישות רבות וחשובות לפניה.
“החידה” שעליה נועדה הגישה לענות, היא איך ייתכן שכל כך הרבה הורים שאינם עונים ל”מודל הקלאסי” של הורים שילדיהם צפויים להיות סובלים וזועמים נוהרים לקליניקה וזקוקים לסיוע בהתמודדות עם גידול ילדיהם. מדובר בהורים העסוקים במידה רבה באושרם של ילדיהם, הורים מסורים, ובעצמם מתפקדים היטב, ומשמשים מודל חיובי לילדיהם בתחומי חיים רבים. ברבים מהמקרים ההורים גם אינם תוקפניים או חסרי רסן. כלומר, ההנחה השגורה בשדה הטיפולי והחינוכי כאחד שהורות “טובה דיה” שיש בה כוונות טובות, השקעה ומסירות, יש בה מודל חיובי ואין בה תוקפנות ודיכוי של הילדים תביא לצמיחתם של ילדים שמחים ומשמחים, הנחה זו התגלתה כלא נכונה במקרים רבים. במשפחות רבות, גם נורמטיביות לחלוטין מתמודדים כיום עם קשיים בולטים בגידול ילדים. נראה כאילו היום כדי להיות הורה או מורה המצליח להצעיד את ילדיו או תלמידיו להתפתחות טובה לא די בכוונות טובות ואינטואיציה טובה.
המענה ל”חידה” כפי שנוסח ע”י “אייכה” הוא שילדים ונערים הגדלים היום בחברה הישראלית סובלים לא מהיעדר השקעה הורית או בעגה המקצועית מחסך, אלא מחוסר הכוונה או מחסך בכיוון. נפרט ונסביר.
עם הנסיגה מהמודל ההורי הישן , שבו דמות האב, קבעה חד משמעית וללא פשרות את המסלול בו יצעדו ילדיו , בניו ובנותיו, לא נוצרו דרכים אלטרנטיביות טובות דיין להתווית מסלול ודרך לגדלים. לא בכדי חלה הנסיגה ממודל זה אותו אנו מכנים “הורות דגם אב”. בהתאם למודל זה שהיה קיים משחר המין האנושי ועד מחצית המאה שעברה, הילד היה כפוף לחלוטין לרצון הוריו ותחושותיו ומשאלותיו לא נלקחו בחשבון עד שהפך להיות מבוגר העומד בזכות עצמו. ( לא נכנס כאן לפירוט העוסק בכך שגם אז חירותו הייתה מוגבלת ביותר, בהתאם למעמדו החברתי, או אם אדם זה היה במקרה אישה..). בהתאם למודל זה, הילד נדרש להתאים עצמו לתביעות הוריו גם אם המחיר הרגשי או הנפשי ששילם היה כבד ביותר. התווית הכיוון הייתה כרוכה לעיתים בכפייה, השפלה, ענישה ונידוי.
הנסיגה ממודל הורות כופה ומוחק, שמקובלת בוודאי על כולנו חייבה אימוצו של מודל אלטרנטיבי. המודל שאומץ במשפחות רבות מכונה על ידינו “הורות דגם אם”. מודל הורות זה הוא הרחבה של היחס האימהי שהיה מקובל כלפי ילדים בכלל, ובעיקר בגיל הרך והיווה את האיזון ההכרחי להורות שסיפק האב. על פי מודל זה , המכוונות כולה היא כלפי הילד, כשנוחותו ושביעות רצונו של הילד עומדות במרכז. הזנתו של הילד והדאגה לסיפוק צרכיו ורצונותיו היא כזו, שעשויה להתגלגל על נקלה להקרבה.
הורות “דגם אם”, מטבעה , היא הורות שאינה עסוקה בעיקרון המציאות (בתביעה מהילד שילמד להתאים עצמו לעולם), או בכינונה של נפרדות ודחיפה לעצמאות- אלה היו תפקידיו הארכיטיפים של האב. למודל ההורות “דגם אם” הנפוץ כל כך היום, יש אם כן יתרונות מרחיקי לכת וחסרונות מרחיקי לכת, שהבולט שבהם הוא היעדר מענה מספק להכרח לתת כיוון לילדים ומתבגרים על מנת שלא יתעו בדרכם. התוצאה שאנו נחשפים אליה במימדים מבהילים למדי היא שבניגוד להנחתנו אהבה לבדה אינה מולידה בהכרח אהבה, הזנה מתמדת אינה מולידה בהכרח הכרת תודה ושפע אינו מוליד בהכרח אושר.
הטענה המרכזית של “אייכה” היא שקיים צורך , הכרח , לשכלל את הכלים הנתונים היום בידי הורים ומורים על מנת שיוכלו ליצור מודל שלישי, מאוזן, הלוקח בחשבון את רגשותיו וזכויותיו של הילד מבלי לוותר על מקומו ההכרחי של המבוגר כמורה כיוון ודרך. על מנת להבהיר את הרעיון, נפרט כיצד שימוש שגוי ברעיונות ופרקטיקות של החינוך העכשווי, שומט את הקרקע מפני האפשרות של מתן כיוון באופן המתחשב בילד ובהורה או המורה כאחד. נבחן את היחס לכבוד הילד, את היחס לפגיעות הילד, את היחס לשרירותיות, היחס לדיאלוג והיחס לענישה.
- כבוד לילד– אחד ההישגים הנפלאים של הנסיגה מ”מודל האב” הוא ההכרה בכך שילד, כל ילד, ובכל גיל זכאי ליחס מכבד ממבוגרים.
הבעיה– כשהמבוגרים זונחים את ההגנה על כבודם, לצד ההגנה על כבוד הילד. בא לידי ביטוי בעיקר באפשור רחב מאוד של צורות פנייה חצופות וטון דיבור בלתי מתאים המבטאים זלזול ותוקפנות כלפי מבוגרים.
- פגיעות הילד– אחד ההישגים החשובים של הנסיגה מהחינוך הישן, היא ההכרה בכך שהתפתחות תחושת הערך והאישיות בכלל מושפעת מאד מיחסם של מבוגרים משמעותיים כלפי ילדים. יחס אוהד, תומך ומעודד, חיובי מאד להתפתחותם של ילדים.
הבעיה-מפאת החשש לפגוע בילדים אנו חוסכים מהם גם הערות,משוב, מידע ודרישות שהיו יכולים לעמוד בהם ואף להתחזק בעקבות ההתמודדות. כשאנו מייחסים פגיעות כה רבה, על נקלה אנו יכולים לייחס גם חולשה ורפיסות, והילדים עשויים לאמץ גישה זו שלנו, ולתפוס עצמם כחלשים וחסרי אונים.
- שרירותיות– במודל הישן, הורה לא נדרש לתת הסבר כלשהו או לפרוס את השיקולים שהובילו אותו להחלטה מסוימת. הרתיעה מהמודל הישן הובילה לכך שההורה העכשווי משתף את ילדו בשיקוליו על מנת שלא ייתפס ככוחני ושתלטן אלא כרציונלי ושקול.
הבעיה– שימוש לא נכון ברצון להסביר עלול להוביל לווכחנות אין סופית ולאשליה של סימטריה מלאה ביחסי הורים ילדים. הורים וילדים רבים טועים לחשוב שכל נושא פתוח לדיונים שיוויוניים מה שמוביל לשחיקה ואף לכניעה הורית.
- דיאלוג– דיאלוג הוא התחליף החשוב ביותר לכפייה של המודל הישן. בהתנהלות נכונה הוא מאפשר יחסי השפעה, מציאת פשרה, ניהול משא ומתן תוך כבוד הדדי והגעה להסכמות.
הבעיה– ההיאחזות בדיאלוג כאופציה הלגיטימית היחידה האפשרית, גם כשלמעשה איבדה את כוחה והשפעתה והמנעות מנקיטת אמצעי השפעה חליפיים משדה ניהול הקונפליקטים, אם הדיאלוג “תקוע” או כבר לא מתאים ולא רלוונטי.
- ענישה– ענישה, גם קשה ופוגענית ביותר הייתה אמצעי מרכזי בחינוך “מודל אב”. הרתיעה מענישה שרירותית , כוחנית ולא מידתית היא כמובן מוצדקת ביותר.
הבעיה– הרתיעה מענישה מובילה לעיתים קרובות לרתיעה מהצגת כל הפסד או מחיר אל מול התנהגויות, גם פוגעניות של הילדים והמתבגרים. המנעות כוללת זו עשויה להותיר הורים ומורים רבים ללא כלים מתאימים לתגובה שתעצור את “הפעם הבאה”.