מאמר- שיטת אייכה בגיל הרך
להתחיל מבראשית – טיפול בשיטת אייכה בגיל הרך
מאת: גלית כהן– עובדת סוציאלית קלינית, מטפלת בשיטת אייכה
“ויקרא ה’ אלהים אל האדם; ויאמר לו ‘אַיֶכָּה?'”;
“את קולך שמעתי בגן, ואירא כי עירם אנכי, ואחבא” (בראשית, ג’; י’)
מאמר זה עוסק במפגש בין הנחות היסוד של שיטת אייכה המוגדרת כשיטה לטיפול בבעיות התפתחותיות של בנים ובנות בכל הגילאים באמצעות ההורים, לבין המאפיינים הייחודיים של הגיל הרך. מוצעות משקפיים ייחודיות להתבוננות על בעיות בשדה ההתפתחות בגיל הרך ועל דרכי הטיפול בהן לפי שיטת אייכה .
תחילה אתאר בקצרה מספר הנחות יסוד רלבנטיות של שיטת אייכה, לאחר מכן אתייחס למאפיינים הייחודים של הגיל הרך ואדגים בעיות שכיחות ואתגרים העומדים בפני הורים לילדים בגילאים אלה. אציע התבוננות ייחודית לבחינה והסתכלות על היחסים בין ההורה לילדו בשלב זה של ההתפתחות, בדגש על עמדת ההורה כדמות מפתח בהובלת ילדו לעבר התפתחות בריאה.
מהי שיטת אייכה ?
שיטת אייכה מושתתת על הנחות יסוד אינטרסובייקטיביות המדגישות את הקשר הורה-ילד וההדדיות הנדרשת בו כבסיס להתפתחות בריאה. באופן מעשי, השיטה עוסקת בסילוק המכשולים העומדים בדרכה של התפתחות בריאה וצמיחה מיטבית באמצעות עבודה עם ההורים על האינטראקציה שלהם עם ילדם. בשיטת אייכה המטפל מסייע להורה להיות דמות אוהבת, מובילה ומכוונת בחייו של הילד תוך מתן כבוד מקסימלי לעצמיותו וחירותו של הילד. העבודה עם ההורה מדריכה אותו כיצד להיגמל מדפוסי תקשורת לא יעילים ומבלבלים. בנוסף, היא מדריכה את ההורה לפנות אל הילד בדרכים בהירות ומכבדות שיעודדו אותו להתמודד בצורה טובה יותר עם קשייו. הילד זקוק לבהירות מיוחדת זו מצד סביבתו לצורך גיוס המוטיבציה הדרושה לפיתוח יכולות ומיומנויות חדשות הנחוצות לו להמשך התפתחות בריאה.
הכלי המרכזי שיוצר שינוי במפגש בין ההורה לילד לפי שיטת אייכה הוא התקשורת המילולית והמעשית (‘שפה מגדלת’). לשפה הנלמדת באייכה מאפיינים ייחודים כמו שמירת האוטונומיה הן של הילד והן של הורה, הנכחה עצמית בהירה של ההורה, יחס מכבד והתאמת אופי השיח (כאמור המילולי והמעשי) מצד ההורה ליחס של הילד כלפיו ביחס לנושא/ים המדאיגים את ההורה.
ההנחה שהקשר הוא הבסיס להתפתחות הינה הנחה רווחת המהווה תשתית לרוב הגישות העוסקות כיום בטיפול בילדים ובהדרכת הורים. בבסיס שיטת אייכה עומדת ההנחה כי צורך התפתחותי עמוק וקריטי בשלבים הראשונים של ההתפתחות בפרט ולאורך ההתפתחות בכלל, הוא הצורך של העצמי המתפתח בקבלת כיוון. מתן הכיוון מתייחס לרצף הפניות, התגובות והמשובים דרכם הסביבה מאפשרת או מונעת את הפעלת הפוטנציאלים הטמונים בעצמי המתפתח. הצורך של העצמי המתפתח בכיוון הוא צורך התפתחותי בסיסי בדומה לצורך בחום, באמפתיה, בשייכות, בשליטה, בהכרה ובהגנה. אף על פי שזהו צורך התפתחותי בסיסי אין מודעות והכרה מספקת בנוגע לגודלו ולחיוניותו. בספרות הרווחת צורך זה לרוב זוכה להתייחסות בצורה של בניית סמכות הורית – התייחסות שונה במהותה מהאופן שבו אייכה מתייחסת למתן הכיוון. בעוד גישות העוסקות בסמכות הורית מדגישות את הכוח והעוצמה של ההורה מול הילד, שיטת אייכה מדגישה בנייה של קשר המאופיין בהכרה הדדית כבסיס לשיתוף פעולה (לבוב ואלקיים, 2017).
מושג מרכזי נוסף בשיטת אייכה הוא הסביבה המתירה או המאפשרת. בספרות המקצועית נהוג לרוב להשתמש במושג “סביבה מאפשרת” בהקשרים חיוביים בנוגע לשאלה לאילו תנאים זקוק התינוק, הילד, הנער על מנת לגדול ולהתפתח כראוי. באייכה ישנה התייחסות לסביבה מאפשרת גם מהכיוון השני – אנו שואלים מהן העמדות, המסרים וההתנהגויות מצד הסביבה שאפשרו את התפתחות הבעיה. הנחת היסוד באייכה היא כי בעיות התנהגותיות, רגשיות ותפקודיות נוצרות בעיקר בגלל שהן מתאפשרות. אין ויכוח על כך שהתינוק נולד עם תשתית מולדת כזאת או אחרת של תכונות, קשיים ולעיתים אף מגבלות, אך האופן שבו יתפתח והמידה בה קשייו יבואו לידי ביטוי בחייו, תלויים באופן הדוק במסרים ובהכוונה שיקבל מהסביבה ההורית בה הוא גדל. גישה זו שונה מהותית מתפיסות קלאסיות הנותנות משקל רב להתפתחות כפועל יוצא של תכונות מולדות, קבועות. תפיסות אלה מהוות תשתית לנטייה הרווחת בת זמננו לאבחן ילדים ולהתייחס לתכונות הנצפות כקבועות וניתנות לשינוי קל בלבד (למשל הפרעת קשב וריכוז, הפרעת חרדה, הפרעה מתנגדת).
אחת הטענות המרכזיות בשיטת אייכה היא כי הורים בני זמננו, השרויים פעמים רבות בבילבול ואובדן דרך נוטים לאפשר התנהגויות שניתן לסווגן כמעכבות התפתחות, או שמגיבים באופנים שלא מסייעים לילדם לפתח יכולות אותן הוא צריך לפתח או לחזק על מנת לקדם התפתחות בריאה. עבודה בשיטת אייכה מסייעת להורה לגבש מסרים שתפקידם לעזור לילד לגדול, להתחזק ולהתפתח במקומות בהם התפתחותו נתקעה, ובו בזמן לסגור את האפשרות להתפתח לכיוונים לא מיטיבים.
דגש מרכזי נוסף בשיטת אייכה הוא מתן מקום חשוב לסובייקטיביות של ההורה (גישה אינטר-סובייקטיבית), למי שהוא, על צרכיו, רגשותיו ומגבלותיו בעיקר בכל הנוגע לקשר עם ילדו. התפיסה הבסיסית של אייכה היא כי הדאגה או אי הנחת של ההורה לגבי ההתנהגויות של ילדו היא מידע חשוב לילד, אותו עליו לפגוש באופן מותאם על מנת להתפתח כראוי. בעבודה הטיפולית ההורה לומד כיצד להעזר בתחושותיו אלה ולמצוא את הדרך המטיבה לתקשר עם ילדו את דאגתו וצרכיו כהורה.
הורים רבים השרויים בבלבול לגבי מה נכון לדרוש או לאן לכוון תוהים לגבי הנחה זו ושואלים האם קיימת אמת אובייקטיבית לפיה עליי לחנך את ילדי. ריבוי הדעות והגישות ביחס לגידול ילדים, הלחצים החברתיים להיות ההורה המושלם, כל אלו מרחיקים את ההורה מערכיו וצרכיו העמוקים כהורה ומותירים אותו אבוד וחסר דרך. באייכה המטפל מסייע להורה לבחון תחילה מהם הערכים החשובים לו עבור התפתחות ילדו ולאחר מכן לתרגמם ליכולות שחסרות כעת לילד על מנת להמשיך ולהתפתח באופן בריא. לא בטוח שהמטפל יצטרף לכל ערך שההורה ימצא כחשוב. במקום הזה ישנה עבודת כיוונון ודיוק משותפת של ההורה והמטפל על מנת להגיע לערך מגדל המוסכם על שניהם. כך למשל, מקרה של אב שחשוב לו שבנו בן החמש, שלדבריו “לא שם עליו”, תמיד יקשיב לו ויציית לבקשותיו. המטפל יסייע לאב להבין שזוהי שאיפה שיכולה לעודד את בנו להיות כנוע ומתקשה לבטא את רצונותיו. במקום זאת נראה כי הערך המגדל, כלומר התחום בו ההורה היה רוצה שבנו יחזק את יכולתו הוא התחשבות באחר, בבקשותיו ובמה שמפריע לו. ערך כזה, שמשמעותו למשל היא היכולת של הילד להתאמץ ולהענות כשאביו מבקש משהו, האב יוכל לקדם באמצעות שפה מגדלת.
אתגרים בגיל הרך בראי שיטת אייכה
הוא יעמוד בזה? התמודדות עם תסכול מגדל
דונלד ויניקוט (1896-1971) רופא ילדים ופסיכואנליטיקאי בעל השפעה רחבת היקף על ההבנה, ההמשגה והטיפול בילדים, התיחס באופן מאוד מיוחד לעמדת האם ביחס לתינוק בתקופת החיים הראשונה שלאחר הלידה. הוא כינה תקופה זו “מושקעות אמהית ראשונית”, והקביל אותה למעין מחלה המאופיינת ברגישות מאוד גבוהה מצד האם לצרכי התינוק, בחווית התמזגות והזדהות חזקה עמו עד כדי חווית אובדן חלקים מעצמה שמוקרבים למען התינוק בשלב זה. ויניקוט מתייחס לשלב זה כשלב בריא והכרחי להתפתחות התינוק הנמצא בתקופה זו בתלות מוחלטת וזקוק למינימום כשלים ותסכולים בטיפול השוטף בו על מנת לבנות לעצמו עצמי ראשוני בריא. ויניקוט הגדיר תקופה זו כתקופה קצרה יחסית שאחריה התינוק עובר למצב של תלות יחסית בו נדרשת השהיה במילוי צרכיו על מנת לאפשר לו לאותת את הצורך בדרכו שלו. הוא התייחס להשהייה זו כ”כישלון מותאם” הנדרש וחיוני להתפתחות התינוק והגדיר את תפקיד האם כ’אם טובה דייה’, קרי אם שאינה נענת מיידית לכל צורך אלא מאפשרת גם השהיה ותסכול כחלק ממצע הגדילה המיטיב עם הילד (ויניקוט, 2009).
היינץ קוהוט (Kohut, 1977) הרחיב את רעיון חשיבות ההשהיה בסיפוק הצרכים וכינה זאת ‘תסכול אופטימלי’ החיוני לגדילה והתפתחות וזאת להבדיל מתסכול טראומטי.
למרות הבנות רבות שנים אלו, הורים רבים בני זמננו לילדים בגיל הרך נראים כמי שהלכו לאיבוד, כנועים ומותשים תחת סיפוק רצונות וקפריזות של ילדיהם, חוששים שמא השהיית המענה לילד וחשיפתו לתסכול תפגע בו באופן בלתי הפיך.
עמדה זו עלולה להזיק להתפתחות, כיוון שילד שלא מכוונים אותו להתמודד עם תסכול (כאמור סביר), להתאמץ ולקחת אחריות – לא מקבל הזדמנות מספקת לפתח יכולות חשובות אלה, להתחבר לכוחות שלו ולחוות עצמו כמי שמסוגל להתמודד.
כך פגשנו אב לבת ארבע שהתקשה מאוד לשאת את הבכי של ילדתו ונהג תמיד למצוא פתרון יצירתי שיתן מענה לרצונותיה גם אם הם היו לעיתים כמעט בלתי אפשריים. למשל, כשנפלה לה הסוכריה ביציאה מהגן הוא העדיף להלחים לה אותה על הגז במלאכת מחשבת מאומצת על פני האפשרות לאפשר לה להתמודד עם התסכול שבאיבוד משהו שרצתה ובכך לסייע לה לבנות יכולת חשובה לגילה.
במשפחה אחרת, תאום בן חמש רצה תמיד להיות ראשון וכשזה לא התאפשר בכה והתפרץ. הוריו התקשו מאוד לשאת את תסכולו ולכוון אותו בבהירות לתקשר את רצונותיו באופן אחר וללמוד להתגמש. בהתארגנות הבוקר משגילה שאינו הראשון שלבוש נהג לפרוץ בבכי תמרורים ולהתנגד. בתגובה הוריו ביקשו מאחותו התאומה להתפשט ולהתלבש מחדש אחריו על מנת לאפשר לו להיות ראשון.
באייכה אנו מכנים הורה הנוהג באופן שתואר כ”הורה אלכסוני” העושה כל שביכולתו על מנת לספק את רצון ילדו גם אם זה כרוך במאמץ לא סביר, בעיוות המציאות, או במחיקת עצמיותו.
נושא ההתמודדות עם תסכול הינו קריטי במיוחד בגיל הרך המאופיין בשינויים ובמעברים תכופים המאתגרים שוב ושוב את יכולת ההורה לכוון את ילדו באופן מגדל. למעשה כל מעבר ושינוי, כמו מעבר למוצקים, גמילה מהנקה, גמילה מחיתולים, מעבר מיטה, גן חדש, פרידה ממוצץ ועוד, מצריך התגייסות מצד ההורה ומאתגר מחדש את הצורך למצוא את הדרך המיטיבה והמגדלת ללוות את השינוי. אנו פוגשים הורים רבים המתקשים לזהות את העיתוי בו לא חייבים להיענות באופן מיידי ומלא לילד: מתי הוא כבר לא תינוק שבוכה וצריך להאכיל אותו, אלא פעוט שיכול לחכות קצת וגם לא תמיד לקבל מה שרוצה? מתי הוא כבר מוכן למשימה חדשה גם אם היא עדיין לא מוכרת לו ואולי מעוררות בו מתח מסוים?
לעיתים סוגיות לא מעובדות של פרידה, נבדלות ומובחנות אצל ההורה מקשות על התהליך, ומתעוררות לחיים מחדש בשדה הקשר בין הילד להורה. אף על פי שהעבודה בשיטת אייכה היא פרקטית ביסודה, כאשר סוגיות מעין אלה עומדות כמכשול יש מקום בטיפול לעבדן.
בעבודה הטיפולית אנו פוגשים הורים שהליווי של ילדם במעברים התכופים בגיל הרך מאתגר אותם מאוד: כך למשל בן השלוש שאף על פי שלמד ללכת בגיל שנה מתעקש שיקחו אותו כל הזמן על הידיים או ילדה אחרת בת ארבע שזורקת את הצלחת בארוחת ערב ורוצה לשתות רק בקבוק חלב. ההורים מצידם מוטרדים, סובלים ומותשים מוצאים את עצמם מבקרים את הילד, מסבירים לו בלי סוף, מענישים, מאיימים או לחילופין מוותרים ונסוגים. במקום התנהגויות אלה, שלפי שיטת אייכה אינן מקדמות ולעיתים אף יוצרות סביבה המתירה את המשך קיומה של הבעיה, מטפל בשיטת אייכה מסייע להורה להנכיח את עצמו ולתקשר בבהירות את רגשותיו וצרכיו. דימויים כגון “מצפן”, “מגדלור”, “מורה דרך” מתאימים לתאור תפקיד ההורה המעוניין לתת כיוון מגדל לילדו. כך למשל יאמר הורה בשפה מגדלת לילדו בזמן רגוע ולא בעת התרחשות הבעיה: ״אני יודע שאתה לא כל כך אוהב ללכת, הרבה פעמים אתה מתעייף ורוצה שאקח אותך על הידיים אבל לא אוכל יותר לעשות את זה, זה כואב לי ומקשה עליי מאוד.הייתי רוצה שתעשה מאמץ ללכת יותר גם אם זה קצת קשה לך ואם לא תוכל נעשה הפסקות למנוחה״. מטפלי אייכה וההורים שבטיפול מתוודעים כל פעם מחדש לקסמו של מסר פשוט, בהיר שנאמר בזמן “קר” באופן לא שיפוטי המנכיח את הרגש, הרצון או הגבול של ההורה. פעמים רבות מסר זה מהווה “מצפן” מספק לילד על מנת למצוא את הכיוון ההתפתחותי הרצוי – בדוגמא זו להתחיל ללכת יותר, לחזק את הרגליים ולהגמל מהתלות בהורה בהליכה. אך לרוב זה לא באמת כל העניין. טיפול אייכה אינו מכוון רק לפתרון בעיות נקודתיות אלא לגדילה ולהתפתחות באופן רחב יותר. אף על פי שהפנייה אל הילד נעשית סביב קושי מסוים (הסרוב ללכת והבקשה על הידיים) ההסתכלות של ההורה היא על הערך המגדל העומד בבסיס הקושי ועל היכולת שיש לסייע לילד לפתח על מנת להמשיך ולהתפתח כראוי (היכולת להתאמץ ולהתמודד עם תסכול).
בעבודה עם הורים בשיטת אייכה אנו עדים ברוב המקרים לכך שמלבד העובדה שהבעיה שבגינה ההורים פנו נפתרה, הילד גדל ותחומים נוספים בחייו התפתחו. כך שאלו בתמיהה חברים של זוג הורים שנפגשו איתם ועם ילדם בן השש זמן קצר לאחר שהתחילו טיפול אייכה : “מה קרה לילד? מה נתתם לו לאכול?”. הם חזו בשינוי מרחיק לכת בכל התנהלותו של הילד שעד לא מזמן נהג להתפרץ, להתחצף ולהפגין מגוון התנהגויות תינוקיות כאשר לא קיבל את מבוקשו.
האומנם יש מקום לשנינו ? קושי של ההורה למצוא את מקומו בקשר עם ילדו
כבר בסוף שנות השמונים גסיקה בנג’מין, ממכונני הזרם האינטר סובייקטיבי בפסיכואנליזה, ידעה לומר שילד זקוק לקשר המעניק הכרה הן לעצמי שלו והן לעצמי של ההורה על מנת להתפתח. ביטול העצמיות של אחד משני השותפים לתהליך ההתפתחותי נוגד את הצרכים ההתפתחותיים של הילד ואף פוגע בהם (בנג’מין, 2005).
הורים רבים לילדים בגיל הרך פונים בעקבות קשיים התנהגותיים של ילדם בעיקר במסגרת הבית: הילד מתקשה לשתף פעולה, להתמודד עם תסכול, נוהג כאילו הכל מגיע לו ומתקשה לווסת את רגשותיו. בבחינת היחסים בין הילד להוריו מתברר ברוב המכריע של המקרים כי יש להורים קושי בולט להנכיח את עצמם בקשר, לתת ביטוי בהיר לצרכיהם ומגבלותיהם והם מתמקמים מול הילד בתפקיד של “ספקי שירות”. באייכה אנו מתייחסים לקושי זה כמהות הבעיה שכן במסגרת יחסים כזאת הילד לא זוכה להזדמנות לתרגל יכולת חשובה של אכפתיות והתחשבות בזולת ולמעשה מתפתח בתוך קשר המתיר יחסים בהם יש מקום רק לסובייקט אחד (הילד). לעיתים הקשר מאופיין במעבר חד של ההורה מספיגה והבלגה לדרישה תובענית ותוקפת. כך נשללת לסירוגין האוטונומיה של הילד או של ההורה בקשר. בפועל, מבלי להתכוון, ההורים מייצרים סביבה מבלבלת המדברת בשני קולות: מצד אחד דורשים מהילד להתנהג “כבוגר” ומצד שני מתייחסים אליו כתינוק, עושים הכל בשבילו ונשארים מאוד מטושטשים ולא בהירים לגבי מה דרוש להם בקשר.
בגיל הרך אחת המשימות המרכזיות של ההורה היא לחשוף את ילדו בהדרגתיות, לעיתים ממש לראשונה, להיותו של ההורה סובייקט. מדובר בלמידה ראשונית חשובה מצד הילד על קיומו של אדם אחר (משמעותי) נבדל ממני. לעיתים קשה לאדם האחר, לעיתים הוא לא יכול, ישנם דברים שעוברים את הגבול שלו. כל אלו, כאשר הם קשורים לילד ולהתפתחותו מהווים מידע מכוון חשוב לילד. הנכחת העצמי של ההורה אין בה מן הביטול של צרכי הילד. לא מדובר על הצרכים של ההורה במקום צרכי הילד, אלא על הגעה למקום ביחסי ההורה והילד בו יינתן מקום וביטוי גם לצרכי הילד וגם לצרכי ההורה, ביחוד בכל הנוגע לנושאים בהם ההורה מודאג ביחס להתפתחותו של ילדו.
הרווח בעמדה זו הוא לילד, להורה ולקשר ביניהם כאחד. הילד זוכה בכיוון בהיר ובהזדמנות לגדילה. ההורה מרוויח את החירות לתת ביטוי לדאגתו ולצרכיו העמוקים כהורה ולהוביל את ילדו לעבר התפתחות בריאה. עמדה זו של ההורה, התורמת ליצירת הדדיות בין הילד להורה מקדמת למעשה גם את טובת הקשר, שכן היא תומכת בבניית קשר בריא, המשמש קרקע מיטיבה ואיתנה לגדילה. במובן זה שיטת אייכה אינה רק גישה לטיפול בילד אלא שיטה העסוקה גם בהתפתחותו של ההורה, ובהתפתחות הקשר בינו לבין ילדו.
אמרתי לו שוב ושוב והוא לא מבין !!! יצירת בהירות בגיל הרך
שיטת אייכה מתייחסת לבהירות כמרכיב הכרחי בתקשורת הורה-ילד. למעשה בניתוח בעיה ממנה מודאג הורה לגבי ילדו אנו שמים לב לעיתים תכופות כי מסריו של ההורה ככל הנראה לא בהירים מספיק ויש לסייע לו להבהירם. אך כיצד נייצר בהירות במסרינו כאשר התינוק, הפעוט או הילד הצעיר שלנו נמצא רק בשלבים הראשונים של הבנה והטמעה של השפה ואינו יצור ורבלי במיוחד בשלב זה של חייו? הורים רבים מוצאים את עצמם מסבירים שוב ושוב ודבר לא קורה. הניסיון מלמד אותנו כי בהירות ההורה בכלל ובגיל הרך בפרט היא בראש ובראשונה נגזרת של עמדה פנימית. ברגע שההורה מבין ומשוכנע בדרך מסוימת הוא יכול להוביל אותה באופן בהיר. בעוד עמדה אמביוולנטית, או “זורמת” – כזו שאינה נותנת ביטוי לחוויה של ההורה, מאוד מקשה על המשימה.
כך למשל ילדה בת 4 שהתקשתה בפרידת הבוקר בגן, בכתה כל בוקר ונאחזה בהוריה. הילדה סירבה להשתחרר מדפוס זה לאורך זמן, זאת למרות שההורים קיבלו דיווחים על השתלבות טובה בשגרת היום יום בגן. ההורים, על אף הקושי הרב מבחינתם, נהגו לאפשר לילדה ימי “אוורור” בבית ובאופן כללי העבירו מסר אמביוולנטי לגבי הליכה לגן. התייחסות לפי שיטת אייכה לבעיה תהיה כי הילדה שרויה ככל הנראה בבלבול (כן או לא אמורה ללכת לגן?). יתכן שדפוס זה נשען על קושי אמיתי שקיים בחייה – תגובתיות למתחים בין ההורים בבית, קנאה נוכח הולדתו של אח חדש – נושאים ראויים לחשיבה והתייחסות, אך בפועל הילדה מקיימת דפוס שאינו תורם לה התפתחותית, ונשאלת השאלה כיצד לסייע לה להחלץ ממנו. במקרה זה כאשר ההורים השתכנעו כי עליהם לגבש עמדה בהירה לגבי הליכה לגן, לשדר לה שהם משאירים אותה במקום טוב ושהיא יכולה להתגבר על הקושי – הספיקה פנייה בהירה ופשוטה לילדה והבעיה פסקה. תחילה ההורים הצטרכו להבין שהם משדרים מסר מבלבל, בהדרכה נעשה בנוסף בירור של עמדתם כלפי הליכה יומיומית לגן גם אם נדרשת תקופת הסתגלות לפרידה. לאחר הבהרה ועיבוד רגשי של נושאים אלה הם יכלו לפנות לילדה באופן בהיר והבעיה נפתרה. פתרון מסוג זה שכיח בקרב הורים לילדים בגיל הרך הפונים לטיפול, אך לא כך לגבי כל המקרים.
במקרים אחרים אנו עדים למצבים בהם מלבד עבודה על עמדתו הפנימית של ההורה והנכחתה באופן מילולי, נדרשת עשייה, צעד קונקרטי שלא מערב מילים מצד ההורים ביחס לילד, על מנת להבהיר לו את עמדתם. כך למשל בנושא הפרידה, ילד בן חמש בתקופה רגישה בחייו התקשה מאוד בתהליך הפרידה בגן. כל בוקר היה נתלה על הוריו, בוכה ומתקשה לשחררם. הוריו, שניסו את כל הטיפים והעצות, הגיעו להדרכת אייכה בתחושת ייאוש. בעבודה משותפת עם המטפלת, הצעד הראשון היה לסייע להם להיות בהירים. כשהבהירות המילולית לא הועילה, ההורים והמטפלת חשבו יחד על צעד שינכיח את רגשותיהם בנוגע לפרידת הבוקר באופן מעשי, מבלי לשפוט ולבקר את ילדם ומבלי לכפות עליו דבר. ההורים סיפרו לילד שהבכי בבוקר עושה להם בוקר עצוב, שהם רוצים מאוד לעזור לו לשנות את החלטתו להיפרד כך, אך מכיוון שניסו דרכים שונות והם רואים שכרגע זוהי בחירתו, הם לא יוכלו להיות אלה שלוקחים אותו בבוקר לגן. לצורך הטיפול ההורים גייסו מטפלת מוכרת ואהובה עליו שהסכימה למשימה ואפשרו לילד זמן של שבוע לעבד את השינוי לפני שיפעילו את החלטתם. במהלך שבוע זה קרה תהליך הדרגתי ומרגש בו הילד אט אט שחרר את ידי ההורים ופנה להחזיק את ידה של הגננת. בתום שבוע ההורים אפילו לא נדרשו להפעיל את החלטתם. מלבד פרידת הבוקר שהפכה לנעימה, נראה כי הילד גדל וזכה בהזדמנות לפתח יכולות התפתחותיות חשובות של התחשבות באחר ושל ויסות רגשי. הילד למד להיפרד מהוריו באופן נעים ובמקביל במסגרת ההדרכה ההורים הונחו כיצד לייצר שיח רגשי על השינויים שעבר בחייו באותה תקופה.
“לא דימיינתי שאהיה אמא כזאת” – אכזבה עצמית והיעדר הנאה מההורות
בגיל הרך פער בין רצונות ההורה ורצונות הילד הינו כמעט מבני ביחסים בין ילד להוריו בתחומים רבים. הפעוט הנמצא בשלב של רכישת יכולות ומיומנויות להשתלבות בחברה אינו יודע שעליו להתאפק לפעמים, ללמוד לווסת את עצמו כאשר משהו אינו מתנהל כרצונו, להתחשב באחר וכו’. מצבים אלו מעמידים פעמים רבות את ההורה בשאלה כיצד יוכל להקנות לילדו יכולות מורכבות כאלה. כפי שציינו והדגמנו, הורים רבים מוצאים את עצמם צועקים, מאיימים ומענישים או לחילופין מוותרים ומתבטלים ביחס לנושאים חשובים עבורם. לרוב זה נעשה מתוך עמדה של ייאוש וחוסר אונים ולא מתוך גישה חינוכית מגובשת. “לא דמיינתי שאהיה אמא כזאת” אומרת אמא שמרבית התקשורת שלה עם ילדיה מושתתת על שוחד ואיומים. “אני לא אוהב את האבא שאני” אומר אבא שלא מפסיק להעיר ולבקר את בנו בן הארבע. “אם הייתי יודעת שכך יראו חיי לא בטוח שהייתי בוחרת באמהות” אומרת אם שבנה בן החמש נוהג להרביץ לה בכל פעם שהוא מתוסכל והיא נאלצת לאחוז בו בחוזקה.
התנהלות ההורה באופן שלא תואם את ערכיו פוגמת פעמים רבות בתחושת הערך והמסוגלות ההורית כמו גם באפשרות ליהנות מההורות. הדבר משפיע ללא ספק על תפיסת הילד את יחסו של ההורה כלפיו: “אני ילד לא אהוב” ועל תפיסתו את עצמו: “אני ילד רע”. מכאן, באופן מצער, הדרך לקשר סבוך ורווי במתחים, שאינו מאפשר לילד להתפתח לכיוונים הנכונים ולבטא את הפוטנציאלים הקיימים בו קצרה ומהירה. אחת החוזקות המרכזיות של שיטת אייכה היא האפשרות ללמד את ההורה להתמודד עם מצבים של פער בינו לבין ילדו -מצבים בהם לו ולילד רצונות שונים או מטרות שונות -באופן מגדל, ובכך למנוע את הסתבכות הקשר בין ההורה לילדו ואת התוצאות השליליות הנלוות לכך.
לסיכום
הגיל הרך מאופיין במעברים ושינויים תכופים המאתגרים את ההורה ואת הילד. השאלה כיצד הורה יכול לכוון את ילדו לעבר התפתחות בריאה הינה שאלה מרכזית וחשובה. המעבר מהורה ‘מטפל’, המכוונן לכל צורך ונענה לו, להורה ‘מחנך’, הנדרש לסייע לילדו להתמודד עם מטלות התפתחותיות מותאמות לגילו, מהווה אתגר עצום להורים בני זמננו. הצפה של ידע עצות ומסרים חברתיים לוחצים וסותרים משאירים את ההורה בבלבול ואובדן דרך.
התבוננות מזווית הראייה של שיטת אייכה הבוחנת את הקשיים מנקודת מבט בה לסביבה יש פוטנציאל השפעה משמעותי, בשונה מהתבוננות המוטה לעבר אבחון בעיות הילד, מגייסת את ההורים לעמדה של אחריות, הובלה ואופטימיות באשר להתפתחות ילדם. הנכחה עצמית של ההורה, בהירות ושמירה על האוטונומיה של הילד וההורה, בשילוב עם פיתוח יכולות התמודדות עם פערי רצונות בין ההורה לבין ילדו, מהווים יחד מצפן אפקטיבי ומותאם להורים בני זמננו. יסודות אלה מאפשרים להורים לבנות עם ילדם בסיס איתן לקשר, כזה הנחוץ לשני הצדדים לקראת האתגרים ההתפתחותיים העתידים לבוא.
ביבליוגרפיה
בנג’מין, ג’ (2005). כבלי האהבה, תל אביב: כנרת זמורה ביתן.
ויניקוט, ד”ו (2009). “מושקעות אמהית ראשונית”, מתוך עצמי אמיתי עצמי כוזב, בעריכת ע’ ברמן, (עמ’ 147-153). תל אביב: עם עובד
לבוב, א’ ואלקיים ה’, (2017). הורה כמגדלור, מושב בן שמן: מודן הוצאה לאור.
Kohut, H. (1977). The restoration of the self, New York: International Universities Press.