הרצאת מבוא ביום העיון השנתי של אייכה 2013 “חיבורים”
יום העיון הזה, הנושא שלו מאד מרגש עבורי. אני מרגישה שמאז שפגשתי את הגישה, את השיטה, “אייכה” אני עוסקת בחיבורים. החיבור, קשרי הגומלין, בין אייכה לצורות חשיבה נוספות, ריגש אותי מן ההתחלה, והרגשתי שאני כמו ילדה שנהנית לחבר חלקי פאזל שונים זה לזה ויש הקלה לראות שהם מתחברים. אני חושבת שכולנו עסוקים בהפיכת העולם לבהיר יותר, מובן יותר, שרירותי פחות. ההתרגשות היום רבה שכן אנשים שונים טרחו והשקיעו מאמץ אינטלקטואלי ורגשי לחשוף בפנינו את החיבורים כפי שהם תופסים אותם ומגדירים אותם.
חשוב לי לציין שעל אף שזהו יום עיון “רשמי” של אייכה , לא ערכנו צנזורה או בקרה על החיבורים והקישורים ועצם הצגתם כאן אינה מעידה שהם “מקובלים” או עברו עריכה. אנחנו מתייחסים לכך יותר כמשחק עם רעיונות, חיפוש משותף, ניסיונות כנים ואמיצים לבסס חיבורים כפי שהמציגים עצמם רואים אותם או נשענים עליהם.
את מחשבותיהם המנוסחות יחלקו איתנו היום –רותי שפר- אייכה והאקזיסטנציאליזם, יעל איל- אייכה ויונג, ואסתר קניסברג ודבורהמרחבי על הטיפול הזוגי והמשפחתי ואייכה . אתגר מורכב במיוחד לקחה על עצמה ריה פרוסט עם אייכה והפסיכואנליזה. נראה שדווקא בנקודת המפגש הזו, ממנה רובנו, ובעיקר איתן עצמו, הגענו החיבור הוא המאתגר מכל. ייתכן שבפרקטיקה יותר מאשר בתיאוריה. אני מציינת זאת לא בכדי, מכיוון שהשנה התמודדנו כולנו ואני באופן אישי במספר הזדמנויות בחיבור מורכב בינינו לבין מטפלים בגישה פסיכו דינמית . למרות הקושי, אני מרגישה שיש כאן מאמץ חשוב ביותר ששומה עלינו לעשותו בבניית החיבורים. ישבתי בשבוע שעבר מול אנליטיקאי מקסים וטוב לב וניהלנו שיחה שהגיעה למבוי סתום, כשהוא אמר “אני הולך עם הסובייקטיביות של המטופלת עד הסוף. המציאות לא קיימת עבורי באותו זמן ואני לא עסוק בה. אני תופר גרם לגרם וקולות של המציאות הם הפרעה בשבילי. מה שקיים הוא רק הסיפור.”
המזל שלי עם שתי המטופלות הכי חולות שהיו לי, הכי אלימות שהיו לי, הוא שהיה לי המזל להכיר את ההורים שלהן ברמה שלא אפשרה לי ללכת עם “הסיפור” הסובייקטיבי שלהן מתוכי, ויכולתי להיות במקום שמזמין את הסיפור להשתנות. לא כדי להציל את ההורים. כדי שהן תוכלנה לעסוק בהתפתחות ולא בהשלכות והאשמות. הצעירה שבהן, בת 15, שביטאה בעבר שנאה קשה כלפי אימה, אמרה לי השבוע “אני חושבת שלעולם לא אוכל להיות אימא מדהימה כמו אימא שלי.” הרגעתי אותה שאני בטוחה שהיא תהיה גם תהיה אימא מדהימה, ממש כמו אימא שלה.
ההישענות על הסובייקטיביות, על “החוויה” כנקודת משען בלעדית או מרכזית נראית לי היום מסוכנת, לא פחות. ליאון פסטינגר שתיאורית “הדיסוננס הקוגניטיבי” שלו הסעירה בעבר את עולם הפסיכולוגיה עשוי לספק הסבר לכך. הוא מתאר את האדם כמי שנאבק בסתירות ואי התאמות “וגורר” ומשנה תפיסות ואמונות כך שיתאימו לאופן בו בוחר להתנהג. באופן פרדוכסלי ומרתק, ככל שהתנהגותו יותר מופרכת כך יאחז האדם ביתר שאת באמונה שמתאימה להתנהגות זו. המניע המרכזי של האדם הוא הצורך שלו להיות שלם עם עצמו. על מנת לחיות בשלום עם המבנים שיצר, הוא יחפש תמיד אנשים סביבו שיאשרו את אמונותיו ותפיסותיו ויוסיפו ליציבות המערכת שבנה, על מנת שלא יאלץ להכניס בה “רעש”. המתבגרים שאנחנו עסוקים בהם, מתנהגים באופן שקשה לסביבתם או להם. זה מאד אנושי וטבעי שירצו למצוא מישהו שאשם בכך. ההנחה החברתית העכשווית ש”ההורה אשם כל עוד לא הוכחה חפותו” משרתת נטייה אנושית טבעית זו. ההורה ויתר על ההגנה שהתרבות נתנה לו בעבר מפני ההשלכות וההאשמות של ילדו. מטפל שחובר להנחה זו כנקודת מוצא ולא כנקודה לבירור מעמיק עלול לעצור תהליכים יקרים שכל הדוברות אחרי יעסקו בהם בפירוט.
מנקודת מבט זו, הסובייקטיביות היא מורה דרך גרוע ביותר, מצפן מבלבל מאד להישען עליו. תורות פילוסופיות ורוחניות מרכזיות שלחלקן נחשף ביום עיון זה, מעלות דווקא את עיוורונו וקוצר ידו של האדם להישען על עצמו כמקור ידיעה ומזמינות אותו להכיר במגבלותיו בתחום זה ולהיאבק בהן אם הוא חפץ בהתפתחות. כך האקזיסטנציאליזם, כך החסידות, כך הבודהיזם.
חוקרים שהמשיכו לעסוק בעבודתו של פסטינגר מצאו ממצאים מרתקים- נבדקים שמוצאם מהמזרח הרחוק לא היו משועבדים לכורח המערבי לייצר “בכוח” הלימה. הם חיו בשלום עם דיסוננסים ולא התרגשו מהם. ההשערה שהם העלו היא שהתרבות המזרח אסיאתית המושפעת מה”זן” מסתדרת היטב עם פרדוקסים ולא מעדיפה סדר מדומה על פני חיים עם פרדוקסים. העולם נתפס כמורכב מדי להסבר לינארי פשוט וישנם דברים שאינם מוסברים באחד ועוד אחד שווה שניים. אני מרגישה כאדם כאם וכמטפלת שהחשיבה של אייכה ורעיונות הנסמכים על חשיבה בודהיסטית משלימים אצלי אלה את אלה.
אני רואה הורים, במקרה שלי בעיקר אימהות, שהצליחו להפנים את ה”שפה המגדלת” כך שהיא כבר לגמרי שלהם, הן “משחקות” באופן טבעי עם פרדוקסים וחיות איתם בשלום. זהו רגע קסום, הרגע הזה שאני מתחילה ללמוד מהורים שאצלי בהדרכה, “אייכה”. הם מבינים פתאום דברים בחדות טובה משלי. אני יכולה לנוח וללמוד. זהו מקום מאד מוכר לי בפסיכותרפיות אינדבידואליות. המקום שאתה יכול לנוח ולקטוף את הפירות. העבודה נעשית כי האדם שמולך כבר למד משהו והוא זקוק לך רק כעד להמשך ההתפתחות שלו. בשנה האחרונה זה קרה לי גם עם 3 אימהות. מאד מרגש, הן עברו את הנהר, זה לגמרי שלהן כעת, אני צריכה בעיקר לא להפריע, ולעזור לווסת את החרדה כשהיא עולה.
אחת מהן , שבתה ביצעה בעבר שני ניסיונות אובדניים מספרת- “אין דבר שאני יותר רוצה מאשר להיות יכולה להעניק לבת שלי. היא כל כך זקוקה לי. כל כך בודדה. יש בתוכה בור ענק. אני מתה לדעת למה אבל כנראה שאני כבר לא אדע. יש לי השערות. אני לומדת לחיות עם הידיעה שאני לא אדע אף פעם עד הסוף מה זה הבור הזה וכמה אני אחראית לזה שהוא קיים. מה שבטוח זה שהוא קיים, ואני לא מתכוונת לא לדעת את זה. יש לה בור ענק שצריך להתמלא , ובכל זאת, אני תמיד צריכה לבדוק כשאני נדיבה כלפיה, למי אני נותנת. לבת שזקוקה לי כאימא או לבת שרואה אותי כמשרתת. השבוע הייתה חולה בשפעת. יכולתי לתת לה, להיות בשבילה בלי שראתה אותי כמשרתת. זאת הייתה בשבילי חוויה כל כך טובה. אני ערה לאופן שהיא פונה אלי. מי היא זו המבקשת? זו המחפשת אם או זו המחפשת משרתת? את זו המחפשת בי משרתת אני לא רוצה להזין. אני לא רוצה לגדל. ” האם הזו ערה לרעב של הבת שלה. עם זאת היא מחזיקה גם בידיעה שרק תנאים מאד מסוימים של הזנה יספקו מזון ניתן לעיכול ולא מזון שרק יוסיף לרעב ולחוסר.
היא אומרת על השינוי שעברה- “שנים הייתי רדופה על ידי אשמה, מחפשת שירגיעו את האשמה שלי, בכך שלא יכעסו עלי. האמנתי שאם כועסים עלי אני בטח אשמה, ואם נחמדים אלי אני לא אשמה. היום אני לא עסוקה יותר באשמה שלי. אני עושה מה שאני יכולה הכי טוב, מחפשת מתוכי את האישור, לא מפחדת מכעס. אני יודעת מה נכון. אני עובדת עם הפחד. אני כאן בשביל הבת שלי ולא בשביל להתעסק בעצמי כל היום. כדי לא להתעסק בעצמי, אני דווקא הכי צריכה אותי. ככל שאני פחות עסוקה בי יש לי יותר את עצמי , אני נשענת יותר על עצמי.”
אם אחרת שבנה היה אלים מאד כלפיה אומרת – ” לאט לאט אני מוצאת מילים יותר מתאימות להגיד לבני את שאני רוצה, את שאני רואה לנכון. מחפשת את הצליל הנכון, את הביטוי המדויק. זה שלא ישאיר אותו לבד, זה שלא ייקח ממנו את אמא שלו, זה שלא ייקח אותו ממני. שוב פיצולים מאיימים, מחנות, טובים ורעים. חסר לי הביחד. בני ואני בעצם ביחד, לא אחד נגד השני. לפעמים זה נראה כמו אחד נגד השני, אבל זה בעצם ביחד. אני לא ממוקמת בצד הנגדי לו. אני עזר כנגדו, מקווה לראותו יום אחד אוהב, מביע, מרגיש. הוא לקח לעצמו את הקו הקיצוני: בלי רגשות. רגשות זה מסובך, זה מסבך, עדיף בלי. זעם יכסה הכול, את כל דקויות הרגש והכאב. רוצה לראות אותו יום אחד אוהב, מבקש, זקוק, נותן, חם. רוצה לראות את חיבורי הקרח במשפחה שלנו נמסים. כמו פרקים קפואים שלא מאפשרים לגוף לנוע בטבעיות, בחום ובאהבה. הפחד מקשר, העמידה על שלך גם כשזה מפריד, לא מאפשר קשר. הפחד לאבד את זהותך. האם אתה דומה לאימא או לאבא? לצד הזה או לצד הזה? אנחנו משפחה של צדדים, אני רוצה להיות באותו צד ביחד. אז בני, אתה חלק משלם, בלעדיך כלום לא שלם, ולבד אתה לא שלם – גם אם נדמה לך לרגע. לבד אתה לא חזק. לבד אתה חלש עם שרירים. אנחנו פה בשבילך, אתה פה בשבילנו, וזה לא ההפך מלהיות בשביל עצמך, ולא ההפך מלהיות עבור עצמנו. זו עבודת פאזל ענקית, עד שכל החלקים יתיישבו, וישלימו זה עם זה. אנחנו צריכים מקום לנו, ואנחנו צריכים לעשות מקום לך, כפי שהינך, בינינו. נדרשת ממני יכולת עצומה. להכיר את עצמי ולאהוב את השונה. ולא להפוך את השונה לדומה לי על מנת לקבל הכרה עבור עצמי. מקווה שמכאן יפרם הצורך שלך באקטינג אווט. תהייה נוכח בינינו כמו שאתה בלי רעש אדמה. בלי לזעזע ולערער, בלי להיות זועם הרסני או שותק, תהיה חלק. יש רק נאמנות אחת שאני לומדת להיצמד אליה. הנאמנות לעצמי. אני מוצפת בחרדה. הולכת רועדת מפחד, ללא ברירה. אין לי דרך אחרת ללכת בה מלבד דרכי, ויש בי אמונה שאצליח לקחת את כל האנשים היקרים האלה איתי.”
שתי האימהות המדהימות האלה מצליחות להבין מבפנים את הפרדוקסים. האם הראשונה עוסקת באפשרות לא להזין על מנת שיהיה לה סיכוי להשביע. האפשרות להניח לעצמה על מנת שתרוויח את עצמה עבור בתה. האם השנייה עוסקת בחלקים של השלם. צריך ללמוד להיות לחוד בשביל שיתאפשר להיות באמת ביחד. צריך להסכים להיות חלש בשביל להיות חזק.