השתקפות ההמשגה האינטרסובייקטיבית ב”שפה המגדלת”, שפת תקשורת חדשנית שהשפעתה המיטיבה מוסברת בעזרת מושגי יסוד של החשיבה של ג’סיקה בנג’מין ודניאל סטרן

הרצאה מתוך יום העיון במפרשים: מהמודל האינטרסובייקטיבי לפרקטיקה של טיפול בילד באמצעות הדרכת ההורה- שיטת אייכה הקשר המגדל

בהרצאתי היום ארצה להציג שתי תיאוריות פסיכואנליטיות בעלות זיקה לשיטת ההדרכה ההורית ״אייכה״ לטיפול בילדים. אציג את התפיסה האינטר-סובייקטיבית של ג׳סיקה בנג’מין להתפתחות העצמי, שמתמקדת בהתפתחות המוקדמת של העצמי ביחס לאחר כפי שזו מתוארת בספרה The Bonds of Love. בנוסף, אתייחס לחלקים מהמשגתו התיאורטית של דניאל סטרן.

בעוד שגישת ״אייכה״ לטיפול בילדים דרך עבודה עם ההורים מתמקדת בעיקר בשינויים בתקשורת (הוורבלית וההתנהגותית) בין ההורה והילד, הגישה נשענת ונתמכת בעיקר על ההבנה הפסיכואנליטית האינטרסובייקטיבית.

בחלקה הראשון של ההרצאה אתמקד בהבנה של בנג’מין את התהליך ההתפתחותי ואקדיש תשומת לב למושגים ״הכרה הדדית״ ו-״פרדוקס ההכרה״, בהם היא עושה שימוש בספרה The Bonds of Love. בנג’מין בוחרת לפתוח את תיאור ראשיתה של דיאדת הילד-הורה מנקודת מבטה של האם. בחירה זו היא יוצאת דופן בכתיבה פסיכואנליטית ומדגישה באופן בולט מן ההתחלה את אופייה הסובייקטיבי של מערכת היחסים המוקדמת בין העולל והאם. באופן מרגש ופואטי בנג’מין מתארת את החוויה הרגשית והפסיכולוגית הראשונית של האם כשזו סקרנית ללמוד לזהות את עוללה החדש, דרך חיפוש של סימני שייכות והיכרות וגם דרך זיהוי של החדש והאחר. “אז אתה זה שנשאתי בתוכי” האם אומרת לעצמה ולו—מחברת בדמיונה את הנוכחות של הרך הנולד עם עברו ברחמה. היא בעיקר קשובה לצרכי הרך הנולד כדי לטפל בו בזהירות וללמוד ממנו מה עובד באופן המיטבי. האם שמה לב לתגובות העולל לטיפולה ואסירת תודה על שיתוף הפעולה שלו, על יכולתו ומוכנותו להיות מורגע על ידה. האלמנטים הללו הם סממנים מוקדמים של הכרה, לה זקוקה האם מתינוקה. היא עלולה להרגיש חסרת ביטחון או מתוסכלת מהניסיון לרצות את תינוקה וחסרת סבלנות לרגע/לכך שהתינוק יגלה את עצמו. ״מה שמחזיק אותה מרגע לרגע היא מערכת היחסים שהיא בונה עם התינוק שלה, תחושת הסיפוק אותה היא חשה כאשר התינוק—בכל עוצמתו הגולמית—מגיב אליה.״ בעוד שהאם מגיעה למערכת היחסים הזו עם סבלנות מתמדת, רצון אינהרנטי ועמוק לאהוב, להאכיל, להגן ולשים את עצמה בצד למען צרכיו הפיסיים והרגשיים של עוללה, יש לה צורך בהכרה ובידיעה שלחלב שלה ולמגע שלה יש אפקט חיובי. החוויה הסובייקטיבית של האם נוכחת בבירור ומשפיעה, מן הרגע הראשון, על יצירת הדיאדה בין התינוק והאם. בתוך כך, מושקעת האם בתהליך מתמשך של גילוי זהותו של התינוק- ״אתה שייך לי, אך אינך כבר חלק פיסי ממני״. שמחתה של האם בקיומו של עוללה כוללת הן את שמחתה על הקשר ביניהם והן את שמחתה על קיומו העצמאי. לעיתים, היא מתחילה לייחס משמעויות לתגובותיו ומנהגיו של תינוקה. היא חווה את תינוקה הן כשלה והן כישות עצמאית. מנקודת מבט אינטר-סובייקטיבית, הקשר בין שני הסובייקטים הללו – האם והתינוק – הוא זה שמעצב את התפתחות העצמי. כלומר, חווית התינוק את סביבתו ובהמשך את חווית העצמי שלו מתפתחת בתוך סביבה שכוללת את החוויה הסובייקטיבית של אמו ביחס אליו. ניתן לומר כפראפרזה על האמירה של ויניקוט שלא רק “אין תינוק בלי אם” אלא גם אין אם בלי תינוקה.

בנקודה זו אנחנו כבר יכולים לשאול את עצמנו, מה קרה לאם בזמן התפתחות תינוקה. מה אופי חווייתה הסובייקטיבית של האם שמגיעה אלינו לקליניקה. באיזה מידה היא מרגישה שהיא הצליחה להשפיע לטובה על הילד שלה ובאיזה מידה היא מרגישה שהחיבור ביניהם קיים ומספק.

ועכשיו נסיר את המבט מהאם ונתבונן בתינוק, בילד.

נשאלת השאלה כיצד התפתח העולל כעצמי. המושג המרכזי לפי בנג’מין שמאחד את התיאוריות האינטר-סובייקטיביות של התפתחות העצמי הוא מושג “ההכרה”. בתיאוריות יחסי אובייקט הגישה הרווחת מתמקדת בהפנמה. ביכולת של התינוק להפנים חוויה מיטיבה מסביבתו שמאפשרת לו ברמה האינטרה-פסיכית חוויה טובה מגובשת ואינטגרטיבית של העצמיות שלו.

הגישה האינטר-סובייקטיבית לעומת זאת טוענת שהעצמי מתפתח דרך הצורך של התינוק בהכרה בקונטקסט של יחסים עם סובייקט אחר. בנג’מין מציינת שהמרכיבים החיוניים להתפתחות תחושת עצמי של הילד הם ההכרזה (Assertion) וההכרה (Recognition). האלמנטים של ההכרזה היא הפעולה בה מכריז הסובייקט על היותו זה המעצב את בחירותיו ופעולותיו. הוא יכול לפעול על העולם הפיסי הדומם או על האחרים בסביבתו, הכוללת את מטפליו. אך על מנת שפעולותיו יהדהדו חזרה כבעלות משמעות, עליו לחוות את עצמו כבעל יכולת השפעה, יכולת פעולה כסוכן עצמאי. האינדיבידואל חווה את רגשותיו, מאווייו ומחוותיו כמשמעותיות, כמשפיעות, כמאשררות, כנותנות תחושת קיימות, על ידי הימצאות עם אדם אחר שמכיר בפעולות ובכוונות אלו. הכרה היא התגובה מהאחר שהופכת את הפעולות, הכוונות והרגשות של העצמי לבעלות משמעות. זוהי פעולה שבה הילד מרגיש שהוא הסוכן של מעשיו ומעשיו מזוהים ומקבלים הד ואישור מהאחר. החוויה והידיעה שהוא משפיע מאפשרות לילד לחוש הנאה בקיאות ושליטה. פגיעה משמעותית בתחושת השליטה וביכולת ליהנות הם תוצאה מפגם וכשל במטריצת העצמי-אחר. כשל זה קורה כתוצאה מהעדר תגובה הולמת או למשל כאשר תגובת האחר שלילית או נעדרת באופן עקבי. 

אני מצטטת את בנג’מין: ״ניתן להשוות הכרה לאלמנטים הבסיסיים בפוטוסינתזה. אור השמש, המספק את האנרגיה לצמח ומאפשר טרנספורמציה מתמדת של חומר״. בהקשר לתינוק היא כוללת את מגוון התגובות והפעולות של האם ביחס אליו. 

אך יש עוד אלמנט קריטי, תנאי חיוני נוסף על מנת שאותה הכרה תחווה על ידי התינוק כמשמעותית ואמתית. האשרור החיצוני יכול לקבל משמעות רק אם העולל חווה את מקור ההכרה כאותנטי. על מנת שתחווה כאותנטית, ההכרה צריכה להתקבל ממקור אמין. מקור אמין הינו סובייקט שאינו רק נספח של האגו של הילד, אלא מקור שהינו נפרד ממנו, שהינו סוכן עצמאי.

התפתחותו המתמשכת של הילד תלויה בכך שההכרה תגיע מאדם שיש לו קיום עצמאי, קיום סובייקטיבי, עם מטרה נפרדת מזו של קיומו של הילד. על האם לגלם משהו נפרד. השילוב של תהודה ושוני שהאם תורמת לקשר עם התינוק מוסיף נפח, צבע, מהות ונוכחות לקשר. אם האם תגיב בחיוך אחיד, בניגוד לחיוך ספונטני, הילד לא יוכל להיות בטוח שהתגובה היא אותנטית ומכוונת. הילד צריך לחוות את מגוון האופנים בהם האם מגיבה. עצם המגוון והמנעד של תגובותיה מעצים את תחושת הקיום שלו.

בנג’מין קוראת לאינטראקציה שבה האם נותנת הכרה להכרזה של הילד ושבה הילד חווה את הזהות העצמאית ונותן הכרה לסובייקטיביות של האם ״הכרה הדדית״. חשוב להבהיר שאותה הכרה הדדית אינה בשום אופן סימטרית. אסימטריה תמיד תתקיים בין ילד והורה. ביסודה של ההכרה ישנה הבנה שהאחר דומה לנו וגם שונה מאתנו.

אם כך, במצב של הכרה הדדית, על מנת שהילד יוכל לפתח תחושת עצמי הוא זקוק להכרה מהדמויות המשמעותיות בסביבתו. על מנת שהאם תוכל להעניק הכרה זו במלוא הכנות ובמלוא עוצמתה היא זקוקה לכך שהיותה סובייקט עם קיום משלה יתקיים ויוכר על ידי הילד שלה. דרוש בתהליך הזה הרבה איזון עדין שכרוך בשמירה מתמשכת על איזון פרדוקסלי בין ההכרה באחר וההכרזה (assertion) של העצמי, בין חיבור ועצמאות.

 בנג’מין קוראת למצב זה ״פרדוקס ההכרה״. פרדוקס ההכרה משמעו הצורך לקבל הכרה מהאחר או להכיר באחר ובו זמנית לשמור על תחושת העצמיות בלי שהדבר יערער אותה. האיזון המתמשך הזה יכול פעמים רבות להשתבש במגוון דרכים משמעותיות יותר ופחות. הצורך של העצמי באחר הוא פרדוקסלי מאחר והעצמי מנסה לבסס את עצמו כישות עצמאית, אך בו בזמן הוא תלוי באחר בשל הצורך שלו לקבל הכרה ממנו. הפרדוקס הזה קיים גם אצל הילד וגם אצל האם. גם לאם יש צורך לבסס את עצמה כהורה בעל ישות עצמאית ובו זמנית היא זקוקה להכרה מהילד באימהות הטובה שלה ובהיותה סובייקט נפרד.

כאשר יש שיבושים משמעותיים בהכרה הא-סימטרית אך ההדדית הזאת, דיאדת הילד-הורה מתחילה להתערער ועלולות להיות לכך השלכות משמעותיות על התפתחות העצמי של הילד. ישנו מגוון של השלכות שליליות שעלולות להתפתח מחוסר איזון מתמשך. חוסר האיזון הזה יכול להוביל למצבים של קונפליקט מתמשך, מאבקי כוח המלווים סימני אגרסיה, נסיגה וניכור. כל אלה עלולים לסכל את התפתחות הילד, את תחושות ההנאה והשליטה שלו באופן שישפיע גם על רגשות האושר, הדאגה או המתח הסובייקטיביים של ההורים.

למשל כאשר חל שיבוש רציני בתהליך ההכרה ההדדית, ילד או מתבגר עלולים להרגיש שעצמאות הינה אפשרית רק על ידי ביטול האחר, בעוד שהקשבה לאחר נחווית ככניעה לו. באופן אחר, ילד שחש באופן עקבי שאחרים הם שלוחות של עצמו, יפחד מאובדן קשר וריקנות כתוצאה מכוחו המאיים, מאחר ורק הוא קיים והאחר נמחק. לחילופין, הורה שאינו יכול לסבול את עצמאות ילדו, יגרום לילד להרגיש שמחיר העצמאות הוא אבדן הקשר וזה עבור הילד מחיר שאינו אפשרי. בנג’מין מתארת מצבים אלו כדפוסי קשר המבוססים על שליטה וכניעה. היא קוראת לצורת האינטראקציה הזו שליטה דיאלקטית, המאופיינת על ידי הצורך של צד אחד לשלוט בעוד שהצד השני חש לחץ להיכנע.

כיצד זה מתקשר ל״אייכה״?

המטרה הטיפולית של גישת “אייכה” במצבים אלה היא למצוא דרך לייצר מחדש את איזון ההכרזה וההכרה ההדדית באופן שיתרום לקידום התפתחות הילד שנפגעה כתוצאה מדפוסי אינטראקציה בלתי מאוזנים. הגישה הטיפולית של ״אייכה״ טוענת שכאשר ההורה מאבד את זהותו הנפרדת לאורך זמן ובאופן עקבי שם בצד את רגשותיו ומתעלם מגבולותיו או ערכיו, תגובותיו מאבדות מכוחן. הוא הופך בכך להיות שלוחה של ילדו, דמות נעדרת, חסרת השפעה מהותית. כאשר זה קורה, הילד בתורו אינו יכול לחוות את אשרור סוכנותו העצמאית, כי בחוויה שלו ההורה לא קיים כסובייקט נפרד ממנו שיכול לתת הכרה לעצמאותו. הוא מממש את האוטונומיה שלו בחלל ריק.

האותנטיות של ההורה, ההבעה שלו את עצמיותו, את רגשותיו וצרכיו, הינה הכרחית כדי שהילד יחווה את תגובותיו של ההורה כאמתיות ומשמעותיות. זה הופך להיות רלוונטי במיוחד כאשר התפתחותו של הילד נעצרת או נפגמת.

כאשר דיאדת ההורה-ילד מצויה בחוסר איזון, ההורה אינו מסוגל להדריך את ילדו בקשייו ההתפתחותיים מאחר וההשפעה שלו כהורה נפגמת. ההורה, כפי שתואר קודם לכןֿ, מחק עצמו או הרשה לעצמו להימחק במסגרת יחסיו עם הילד ולכן אינו יכול להוות סובייקט נפרד שייתן לילד את ההכרה לה הוא כל כך זקוק לצורך התפתחותו. 

שיטת ״אייכה״ צמחה מהצורך לתת מענה למצבים בהם ישנה תקיעות התפתחותית אצל הילד ובו זמנית נפגעה יכולת השפעתם של ההורים על התפתחותו. היא מנסה לשנות את הדינמיקה בין ההורה לילד ולהחזיר להורה את ה״קול ההורי״ כך שההורה יוכל לא רק לבטא את עצמו, אלא גם להישמע על ידי הילד. 

באיזה אופן תרפויטי עושה שיטת ״אייכה״ שימוש במושגים האלה?

הגישה מכוונת לחולל שינוי על ידי כך שהיא מתבוננת בדינמיקה שבין ההורה והילד ומציעה ששינוי מצד ההורה יוביל לשינוי אצל הילד—ליכולת של הילד להתייחס לרעיונות ולערכים של האחר בכלל ושל ההורה בפרט.

על מנת להשיג זאת ההורה מתבקש להימנע מצורות אינטראקציה שלא התגלו כאפקטיביות בעבר. פעמים רבות זה כשלעצמו תופס את תשומת ליבו של הילד, שלעיתים מפעיל את כפתור ה״השתק״ על קולם של הוריו. כאשר הילד נתקל בתגובה חדשה, הקשב שלו מתחדד. 

השפה החדשה בה עושה ההורה שימוש מבוססת כולה על פניות של ההורה אל הילד בגוף ראשון ובהן ההורה אומר משהו על עצמו – רגשותיו, רצונותיו או מגבלותיו. שפה זו מנכיחה ומביאה אל קדמת הבמה את קיומו הסובייקטיבי של ההורה. במקום לשמוע מה עליו לעשות או מה הוא אינו עושה בסדרֿ, הילד שומע את ההורה מבטא את עצמו. הדגש עובר מהילד להורה, באופן שמאפשר לילד לחוות את ההורה כישות נפרדת ומובחנתֿ ומפחית את הצורך של הילד להיות במגננה. 

ההורה, בתהליך מקביל, מרגיש משוחרר יותר ומועצם על ידי כך שאומר את אשר מרגיש וצריך מבלי לצפות לציות מידי מצד הילד כפי שמנחה השיטה. על ידי יצירת איזון חדש באינטראקציה הורה-ילד, ראשית ברובד ההתנהגותי, נוצרת אפשרות לשינוי בדינמיקה ובאיזון של מערכת ההכרה ההדדית.

כמובן שהביטוי העצמי של ההורה הינו בתוך הקונטקסט של תפקידו כהורה תוך הכרה באי-הסימטריה החיונית ביחסי הורה ילד. העידוד שמקבל ההורה לביטוי עצמי במפגש עם ילדו הינו בזיקה מתמדת לשאלה מה נחוץ לילד המסוים שהוא מושא השיח הטיפולי, לצורך קידום התפתחותו. איזה יכולות ילד זה צריך לחזק או לפתח לאור קשייו.

הקול הסובייקטיבי של ההורה האחראי ביחס למה שנחוץ לילד לצורך קידום התפתחותו הוא קול שמכוון את הילד מנקודת המבט של ההורה. היכולת והנכונות של הילד לתת מקום לקול המכוון של ההורה, נמצאת על רצף ועשויה לנוע במנעד שבין שותפות, התחשבות, כדאיות ועד ליחס מבטל ולאלימות. שיטת אייכה נותנת להורה כלים שכוללים גם אבחון של מידת חוסר האיזון בתהליך ההכרזה וההכרה וגם דרכים לא אלימות ויעילות בהם ההורה יכול להנכיח את עצמו כסובייקט בקשר גם כשהילד לא מעוניין לתת הכרה לקולו המכוון ולעיתים אף בוחר להיות במאבק ולשמור על עצמיותו באמצעות ביטול עמדת הוריו. השימוש בכלים של אייכה מאפשר להחזיר את המערכת למצב של איזון בהכרה ההדדית.

**********

בזמן שהחשיבה התיאורטית של בנג’מין תורמת רבות להבנת המשמעות והחיוניות של הנוכחות הסובייקטיבית של ההורה, ההמשגה של דניאל סטרן מהווה בסיס להבנת הדרך בה שינויים מתרחשים במישור הבין אישי. המושג הפסיכואנליטי השני שאותו ארצה להציג ושמתקשר עם גישת אייכה, הוא זה המכונה implicit relational knowing, כלומר, ידיעת יחס אימפליסיטית מרומזת-משתמעת.

מושג זה התפתח במהלך 20 השנים האחרונות מתוך עבודתו של דניאל סטרן, The Interpersonal World of the Infant וה-Boston Change Process Study Group )קבוצת המחקר של בוסטון לתהליכי שינוי(. קבוצה זו, ששילבה בין הפסיכואנליזה, תצפיות התנהגותיות של תינוקות ומדעי המוח הקוגניטיביים, הגדירה סדרה חדשה של מושגי ליבה שמשנים את התפיסה של הפסיכודינמיקה ואת ההבנה כיצד ילדים ומבוגרים יוצרים קשר ותקשורת זה עם זה.

ב-1998, במאמרו רב ההשפעהThe Something More than Interpretation , תיאר דניאל סטרן את הקשר וההשפעה של מחקרו המקיף ,העוסק בהתפתחות הקשר בין תינוקות עם הורה על התהליך הפסיכואנליטי. הוא סבר כי דרושה יותר מאינטרפרטציה מילולית כדי להביא לשינוי טיפולי. לפי המודל שלו, הדבר הנוסף הזה טמון בתהליך אינטר-סובייקטיבי אינטראקטיבי שמכונה implicit relational knowing. המושג הזה הוא מרכיב אחד בפרדיגמה כוללנית יותר. בפרדיגמה הזו יש שני סוגי ידע. סוג אחד נקרא ידע מודע או ידע הצהרתי, ,declarative knowledge שניתן בקלות להפכו למודע, והוא מיוצג באופן סמלי באמצעות מילים או דמויים. בתקשורת היום-יומית הוא כולל דיבור בקול או לעצמנו, את מחשבותינו וזיכרונותינו. במישור הטיפולי זה כולל שימוש באינטרפרטציה ובתובנה על מנת לשנות את ההבנה המודעת של הארגון התוך-נפשי של המטופל. סוג הידע השני הוא המרומז/המשתמע/האימפליסיטי. Implicit relational knowing הינו סוג של ידע אימפליסיטי הלקוח ממחקרים על תינוקות ומתאר תחום של תקשורת שההדגש בו הוא לא על התוכן הוורבלי כלומר לא על חילופי מילים, אלא על החוויה הכוללת של להיות עם האחר. זו תקשורת הפועלת ברמה שאנחנו לא ערים לה באופן מודע. סטרן מתאר זאת כידע הפרוצדורלי של מערכת היחסים. ידע זה נבנה מתוך המערך הייחודי של אסטרטגיות הסתגלות שמופיע בשנות החיים הראשונות, בהתבסס על תהליך שוטף של משא ומתן בין התינוק לסביבה המטפלת. לדוגמא התינוק לומד איך לגרום לאחרים לחייך ולשמוח או להבדיל מה מעורר בהם תגובה שלילית.

התינוק לומד זאת מתוך התנסויות ולא באמצעות מילים. הוא לומד מה בתנועותיו יגרום לעידוד חיובי מהסביבה ומה יגרום לתגובת בהלה, כעס או כל נימה שלילית אחרת. הידיעה, ההתנסות המצטברת הזו נרשמת ומקודדת אצל התינוק וממנו מורכב ה-Implicit relational knowledge. ההשלכה עבור העבודה האנליטית היא שתהליכים דינמיים משמעותיים ומכריעים מתרחשים לא רק במישור המפורש ההצהרתי, המילולי, אלא גם ובמיוחד במישור האימפליסיטי של היחסים בין הצדדים. בטיפול נוצרים דפוסים מסוימים של אינטראקציה בין שני הצדדים מטפל-מטופל, והם כוללים את הידיעה המרומזת המשותפת של המטפל והמטופל כיצד להיות זה עם זה.

היבט מרכזי בפרדיגמה של סטרן הוא התפיסה כי התפתחות במישור האימפליסיטי יכולה לקרות באמצעות רגעים של מפגש (moments of meeting) – אירועים המובילים לשינוי באינטראקציה המורגלת השוטפת בין שני הצדדים. בדרך כלל יש לרגעים הללו חשיבות דרמטית והם מתרחשים באופן ספונטני ובלתי צפוי. כשהפסיכואנליטיקאי או המטופל קולטים את ההזדמנות שנוצרת, הם עשויים להגיב בדרך חדשה שלא הייתה מוכרת להם מקודם (“קפיצה לא-לינארית”). רגעים כאלו במישור האינטרסוביקטיבי לוכדים את מה שסטרן מגדיר כשינוי משמעותי במערכת היחסים האימפליסיטית. אני מצטטת:

“When a change occurs in the intersubjective environment, the change will be sensed and the newly altered environment then acts as the new effective context in which subsequent mental actions occur and are shaped and past events are reorganized. The relationship as implicitly known has been altered.” 

תהליך השינוי במערכת היחסים המתואר במודל זה מהווה להבנתי מסגרת/בסיס להבנת השינויים שקורים בין הורה לילד בגישת “אייכה.”

הצמדות ההורה לפרוטוקול אייכה מייצרת שינוי הן ברמה הדקלרטיבית והן ברמה האימפליסיטית של היחסים. ברמה הדקלרטיבית ההורה לומד לבטא את עצמו בשפה חדשה הנקראת “שפה מגדלת.” השפה המגדלת כוללת דרך ביטוי שאינה שיפוטית עם דגש על כך שההורה מביע את רגשותיו וצרכיו כפי שתואר מקודם. השימוש בשפה המגדלת מאפשר להורה לבטא את עצמו בצורה יותר מדויקת ובהירה, מכבדת ולא תוקפת. המעבר לשפה חדשה מאפשר שינוי בתקשורת הבין אישית הדקלרטיבית שבין ההורה לילד.

הנקודה המעניינת יותר בעיניי מתייחסת לשינוי שמתרחש ברמה האימפליסיטית. בהדרכת אייכה ההורה לומד כיצד באופן לא מודע הוא מעביר בהתנהגותו מסרים שלא הולמים את השינוי שהוא היה רוצה לראות בילד. באייכה אנחנו קוראים לזה “ההורה כסביבה מתירה”. ההורה לומד בהדרכה לזהות התנהגויות שלו שעומדות בסתירה למה שהיה רוצה שיקרה ושמאפשרות את ההתנהגות הלא רצויה. לדוגמא מצבים שבהם ההורה אומר לא למשהו אך נמנע מלהגיב כאשר הילד מפר את בקשתו. או מצבים שבהם ההורה פונה לילד, אבל בדבריו נשמע היסוס והוא מקרין אמביוולנטיות או חוסר בטחון. דוגמא נוספת היא חוסר תגובתיות לעיתים שיתוק של ההורה לנוכח מצבי זלזול ואלימות מצד הילד כלפיו. במקרים אלה, הילד מגיב למסר האימפליסיטי שמועבר דרך האופן בו ההורה מתנהל ולא למסרים הדקלרטיביים של ההורה והדיאדה ממשיכה להתנהל בהתאם לדפוסים הישנים שהתקבעו בין השותפים לקשר. העבודה שנעשית בהדרכת ההורים מביאה להתייצבותו של ההורה בעמדה הורית אחרת מזו שהיה בה לפני שהתחיל את ההדרכה ולהלימה בין כוונותיו של ההורה לאופן ההתנהלות שלו בקשר עם הילד. רק כאשר יש התאמה בין המסר הדקלרטיבי והמסר האמפליציטי של ההורה יתחולל השינוי בילד.

במקרים מסוימים כשעובדים בשיטת אייכה, מתרחשים באופן פתאומי ודרמטי שינויים בדינמיקה שבין הילד להורה. שינויים אלה קורים לאחר שההורה מתמקם בעמדה חדשה מול התנהגות הילד) כפי שיתואר במקרים שיוצגו בהמשך(. שינוי זה הוא לעיתים קרובות מפתיע וקשה להסבירו מזווית ראייה פסיכודינמית פרשנית. אולם, אם מסתכלים על הדינמיקה מזווית הראייה של המודל של סטרן, השינוי הפתאומי הזה הופך להיות מובן יותר כאשר מסתכלים על השינוי שקורה לא רק ברמה הדקלרטיבית של האינטראקציה אלא גם כשינוי שקורה ברמה האמפליציטית של היחסים.

סטרן אומר, ואני מצטטת:

“ a major subjective feature of a shift in implicit relational knowing is that it will feel like a sudden qualitative change.”

זוהי סיטואציה שבה האחר, (הילד(, נחשף באופן פתאומי או מגלה חלק באחר )בהורה (בדרך שלא הייתה זמינה עבורו או לא הייתה ברורה לו קודם לכן .במושגים של אייכה ההורה חווה את עצמו באופן חדש, עם שכנוע פנימי ובעמדה סובייקטיבית חדשה. עמדה זו מועברת לילד בדרך שמציתה שינוי והבנה חדשים ביחסים האמפליסיטיים שבין הילד להורה. הילד מגלה את ההורה בעמדה אחרת שאותה לא ראה או לא הכיר קודם לכן ושאותה הוא לא היה מסוגל לשמוע בערוץ הוורבלי. השינוי הוא דרמטי או כפי שסטרן מכנה זאת איכותי בגלל שהוא קורה ברמות עמוקות יותר של האינטראקציה.

במודל של סטרן ,השינויים האלה קורים לעיתים קרובות ברגעים של מפגש. אני מצטטת:

” These new intersubjective moments can create new organizations in or reorganize not only the relationship between interactancts but more importantly the implicit procedural knowledge, ways of being with others.

הרגעים האינטר סובייקטיביים החדשים יכולים ליצור ארגונים חדשים או לארגן מחדש לא רק את היחסים בין השותפים לקשר אלא מה שיותר חשוב ,הם יוצרים שינויים בידע הפרוצדורלי לגבי הדרכים להיות עם האחר.

לסיכום, גישת ״אייכה״ לא רק מנכיחה חזרה את ההורה בדיאדת הורה-ילד, אלא גם מאפשרת טיפול בהורות. ״אייכה״ מכירה בצורך האינהרנטי של האדם לחוש את החופש לבטא עצמו, להרגיש מוגן ולקבל הכרה בזירה המשמעותית ביותר של הקיום—בזירת ההורות. היא מתייחסת להורות כמרכיב משמעותי ביותר בתחושת המסוגלות של אדם בוגר) עבור אלו שבוחרים להיות הורים(. היא מעודדת צמיחה והתפתחות של ההורה ובכך מאפשרת לו לחוש תחושת הצלחה ומסוגלות בכך שהוא מגשים את מטרתו לספק רווחה לילדיו. רווחת הילדים מבחינתם של הורים עם אחריות הורית משמעותה לא רק שהילד יהיה שמח או מרוצה אלא גם שיממש את יכולותיו ויהיה במסלול התפתחותי שמאפשר ומעודד פיתוח של העצמי והעצמיות התוך אישית והבין אישית. כמו שבנג’מין מתארת את החשיבות של ההכרה ההדדית והאינטר-סובייקטיבים מתארים את חשיבות של המקום לשני סובייקטים בקשר, גם גישת אייכה טוענת שהדיאדה הורה-ילד נמצאת באיזון כאשר שני הסובייקטים חווים חופש לביטוי חירות ומימוש עצמי.