המודל על פיו עובדים בשיטת אַיֶּכָּה הקשר המגדל פותח על ידי ד”ר איתן לבוב, פסיכואנליטיקאי ופסיכיאטר של הילד והמתבגר בהכשרתו.
ד”ר לבוב פיתח את המודל המיוחד של הדרכת הורים והשימוש ב”תקשורת מגדלת”, מתוך ניסיון רב שנים של עבודה עם ילדים, מתבגרים ובוגרים צעירים במצבי משבר ומצוקה קשים, מצבים שהיו קשורים בהעדר שיתוף פעולה מצד המתבגר או היעדר מוטיבציה לשינוי.
מבחינה תאורטית המודל הינו מודל אינטגרטיבי. הוא נשען על החשיבה הפסיכואנליטית האינטרסובייקטיבית, על תפיסת האדם ברוח הפסיכולוגיה ההומניסטית, תוך שילוב מרכיבים מתפיסת התקשורת הבין-אישית (קבוצת פאלו-אלטו), היבטים קוגניטיביים התנהגותיים וגישה התפתחותית מקורית.
מתוך דבריו של ד”ר איתן לבוב המופיעים בפרק 1, בספר “ההורה כמגדלור”:
“… “פגשתי הורים טובים, אכפתיים ודואגים לצעירים ולילדים שסירבו לקבל טיפול, על אף מצבם הקשה, או הקשה מאוד, ועל אף הלחץ מצד בני המשפחה. קשת הבעיות הייתה רחבה: פסיכוזות עמידות לטיפול, אנורקסיה, מצבים רגרסיביים קשים, אי תפקוד ואלימות על רקע הפרעות אישיות או הפרעות התנהגות, שימוש בסמים, נסיגה והתנתקות חברתית, תמונות פסיכופטיות, התנהגות אובדנית וניסיונות התאבדות, משברי אימוץ בקרב מאומצים, אי התאמה לכל מסגרת – חינוכית, תעסוקתית, שיקומית – או נשירה ממנה. ההורים היו מגיעים אליי עם הבקשה המאגית והנואשת שאטפל בילדם, שאמצא דרך ליצור איתו קשר, שאגיד להם מה לעשות כדי שהבן או הבת יסכימו להגיע למשרדי פעם אחת לפחות, שאפגוש אותם בלי שידעו שאני פסיכיאטר, שאבוא לביתם בזהות בדויה. בכל פנייה היה שילוב של סבל, מצוקה וחוסר אונים קיצוניים. ההורים היו מגיעים כשהם מותשים משורה ארוכה של כישלונות, ועם המסר של גורמים טיפוליים שונים שלא ניתן לעשות דבר, כל עוד הנער לא מסכים להיות חלק מהטיפול…
…הניסיון הראה שכמעט ללא יוצא מהכלל, כשההורים מצליחים להיצמד להנחיות ההדרכה ולהתמיד בהן, ההתערבות הטיפולית באמצעותם, מעוררת בקרב ה”סרבנים” מוטיבציה לטיפול ומביאה לשיפור ניכר במצבם. אצל ה”תקועים”, ההתערבות מוליכה להיחלצות מפתיעה ממצב של חוסר מוצא מתמשך. עקביות התוצאות החיוביות והצטברות “ניסים” שהפכו לשגרה, שכנעו אותי שמדובר ביותר מאשר צירוף של אופטימיות עם יכולת לעבוד בתנאים מיוחדים.
לצד הסיפוק מההצלחות הטיפוליות מצאתי את עצמי מוטרד. לא היו לי כלים תיאורטיים, שדיברו אליי לעזור לי להבין, כיצד ייתכן שמודל אחד של התערבות מתגלה כמרפא קשת כל כך רחבה של הפרעות. שיערתי, שדרך ההתערבות שפיתחתי אינה משפיעה באופן ספציפי על כל אחת מההפרעות, אלא על פן אחד המשותף לכל הפתולוגיות ולכל מצבי המצוקה של שתי האוכלוסיות. מהו אפוא פן זה?
לדעתי, מדובר בהיעדר חוויה פנימית של “אחריות” (agency) או “בעלות” (ownership) מצד הילד או המתבגר על מצוקתו או על מחלתו. היעדר התחושה הפנימית הזו נובע מהמציאות התוך ‑ נפשית של הנער ומדינאמיקת היחסים הורה-ילד.
היעדרה של חוויה כזאת אצל הילד נובעת מקושי או מאי היכולת של ההורה האכפתי, לתת ביטוי ברור, עקבי ולא תוקף לצרכים ולציפיות שלו. מדובר בהורים הלכודים בקונפליקט בין מתן ביטוי רומס-מסרס לצרכים שלהם לבין היעדר מתן ביטוי לצרכיהם מתוך הפחד לרמוס ולסרס. מצב זה יוצר מציאות בה הילד מרגיש מחוק ולפיכך לא אחראי על גורלו או לחילופין חסר הנהגה ויתום בשדה החיים.
במהלך הזמן שמתי לב לעוד עובדה מעניינת. התברר לי שהקשיים שמאפיינים את ההורים וילדיהם הנתונים במצוקות קשות, משיקים לבעיות ולהתמודדויות המאפיינות את ההורות בת זמננו. מדובר בבעיה שהיא תרבותית סביבתית. ההורה בימינו מתקשה להתמודד עם מצבים, בהם יש פער או אי התאמה בין בחירות הילד – ביחס לעצמו או ביחס לסביבתו – לבין מה שנראה כטובת הילד בעיני הורה אוהב אכפתי ואחראי. הקושי הזה קשור לספקות ולבלבול ביחס ל”נכון” ול”לא נכון” בתרבות העכשווית הפלורליסטית. אובדן האבחנה ה”אובייקטיבית” בין “נכון” ו”לא נכון” נטלה מההורה את היכולת לתת ביטוי למה שנראה “לא נכון” בעיניו באופן אישי וסובייקטיבי. וכך, למרות שכאן לא במדובר בקונפליקט בין “רמיסה” ל”נטישה”, עדיין התוצאה היא אותה תוצאה. “ההורה הנבוך” וה”לא יודע” מוותר על תפקיד המוביל וגם ילדו נשאר חסר הנהגה ויתום בשדה החיים.
אם כן, ההבנות שגיבשתי במהלך השנים, התבררו לי כנותנות מענה לבעיות חינוכיות והתפתחויות ‘רגילות’ לגמרי. בעצם, ההבנות האלה מבטלות את ההבחנה בין בעיות ‘חריגות’ לבעיות ‘רגילות’. הן עוסקות ביכולת ובאחריות ההורה, לתת כיוון בריא ומגדל לילדו, בכל צומת בו קיימים פער או אי התאמה בין בחירות הילד – ביחס לעצמו או ביחס לסביבתו – לבין מה שנראה כטובת הילד בעיני הורה.
ברצוני להציג מונח, שהתפתח בעבודתי עם הורים, אותו אני מכנה “שפה מגדלת”. “שפה מגדלת היא דרך של התייחסות ותקשורת, שבכוחה לאפשר להורה לתת כיוון מגדל לילדו, בלי הנזקים, הפחדים והמחירים הנובעים מהרמיסה והסירוס הכול כך שכיחים, במצבים בהם הורה מבקש להיות מוביל ומנהיג. רכישת שפה זו, מאפשרת להורים ביטוי מלא לעצמיותם, ללא ביטול העצמי של הילד, ומאידך מבטיחה הגנה מלאה על עצמיות הילד, ללא ביטול עצמיות ההורה”.