סיפור הצלחה – הדרכת הורים למתבגרת

סיפור הצלחה – הדרכת הורים למתבגרת

הדרכת הורים – סיפור הצלחתן של אם ובת מתבגרת

נהגתי להתנהל מבחוץ פנימה. הייתי רגילה לנסות לעצב את עצמי ואת מעשיי, אפילו את רגשותיי, לפי האנשים מסביבי. לא הבנתי את ההבדל בין היענות לתגובה. לא עלה בדעתי שקיימת דרך אחרת. כשבתי בת ה 15 עברה משבר רגשי חמור, נאלצתי ללמוד דרך אחרת.

עתה, לעתים קרובות יותר, אני מתנהלת מבפנים החוצה. ללמוד לעשות זאת היה אחד המאמצים הקשים ביותר בחיי.

עבדתי עם תרפיסטים ויועצים רבים במשך השנים, אך הכלים הטובים ביותר שרכשתי היו מבוססים על עבודה עם הרשימות של אייכה במסגרת הדרכת הורים שקיבלתי– מה לא לומר ומה לא לעשות לילד שלך, וזאת בהדרכתן של  2 מדריכות אייכה אתן עבדתי.

יש 40 פריטים ברשימה הזו. נהגתי לעשות רבים מהם: לתת לבתי עצות בלי שהתבקשתי, להסביר מבלי שהתבקשתי, להתעלם מדברים שקורים, להתעלם מההשפעה של דבריה או מעשיה עליי, להסכים בתנאי ש…, לחנך, להטיף, להתווכח, לחקור, לשפוך את רגשותיי עליה תוך איבוד שליטה ועוד ועוד.

הפעולות המקטינות האלה התחלקו ל 2 קטגוריות: הייתי יותר מידי אגרסיבית כלפי בתי, והייתי יותר מידי פאסיבית ביחס לעצמי.

ההתחלה היתה הכרה באגרסיביות שלי כלפי בתי: ההטפות, החקירות, הויכוחים וההתפרצויות הרגשיות.

היה לי יחסית קל ללמוד לזהות את אלה ברגע שהובאו למודעות שלי:  הקושי הגדול היה לעצור אותן.  למעשה כשהתחלתי לנסות לא לעשות את הדברים האלה, ההרגשה היתה כאילו אני מנסה לסגור דלת פתוחה שתקועה עמוק בתוך חלודה. זה דרש המון דחיפות ומאמץ. הרי להתנהגות הזו היו סיבות: הייתי אמא מלאת חרדות ודאגות ואיך שנהגתי עד עתה הקל, לפחות זמנית, על החרדה.

ככל שבהדרגה הצלחתי להפחית את התגובות האלה, לא נותרו לי דרכים לפרוק את החרדה ולהקל על עצמי, מה שיצר מצב חדש: הייתי צריכה להשתהות עם הרגשות האלה ולהכיר אותם. ואז פגשתי כעס, ומתחת לכעס חרדה, פחד, אשמה וצער גדול. חרדתי לעתידה של הילדה שלי, הרגשתי אשמה שכשלתי כאמה בעבר, והרגשתי בעוצמה רבה את הכאב שלי על הכאב שהיא סבלה וסובלת.

למשל: כשבתי אמרה לי: "אני שונאת אותך" ואני לא הרשיתי לעצמי לענות בכעס: "איך את מעיזה לדבר אלי ככה" (שזו התגובה המיידית שלי) או לא עניתי לה: "לא! את לא שונאת אותי, את פשוט כועסת עלי!" – כשהפסקתי להגיב כך, נשארתי בתוכי עם הצפה של כעס שלא היה לו מוצא. מכיוון שאף אחת מהתגובות האלה או תגובות אחרות שהיו לי טבעיות אסורות לפי הרשימה, נאלצתי פשוט לשבת שם ולהרגיש את הכעס בכל עוצמתו. אחרי שחלפו דקה, או שתיים, או חמש, התחלתי להרגיש את הדאגה, הפחד, האשמה והעצב.

כך שהתועלת הראשונה שצמחה מהרשימה הייתה היכרות עמוקה יותר עם עצמי.

לפני שהתחלתי להשתמש ברשימה, הזעם כלפי בתי, כלפי עצמי וכלפי בעלי היה כל כך עוצמתי וקולני  שהוא החריש את החרדה, הפחד, האשמה והכאב המייסר.

כעבור זמן, התרגלתי ליכולת האיפוק החדשה שלי. הידיעה שאני יכולה לא להגיב ולא לעשות דברים שמאוחר יותר אתחרט עליהם, מאד הרגיעה אותי בסביבת בתי. לא חששתי יותר שיהיו סצנות קשות כשהיינו זו במחיצת רעותה ולכן גם הייתי נינוחה יותר. זה לכשעצמו הפחית את תדירות הסצנות הלא טובות.

הלמידה ופיתוח היכולת להפסיק להגיד או לעשות את הדברים שאני רגילה אוטומטית לעשות היה אמנם רק צעד ראשון, אבל זה גרם לי להאמין שאוכל גם למצוא דרך לדבר ולפעול בדרך שאני כן בוחרת ורוצה.

בעזרתן של 2 המדריכות שלי ממרכז אייכה התחלתי ללמוד מה להגיד ומה לעשות במקום לחנך, להטיף ולהתווכח ועוד.

בעוד שהייתי חייבת לסגור בכוח את הדלת שהייתה פרוצה לרווחה קודם לכן, עתה נאבקתי לפתוח דלת אחרת שעד עתה הייתה סגורה: הייתי צריכה ללמוד מה להגיד ואיך להגיב, איך לתת הכרה להשפעה שיש לדיבורים ולמעשים של הבת שלי עליי. חזרתי ושיננתי לעצמי שוב ושוב מה שאמרו לי: הכי בברזל בעודו קר!

הייתי מספרת למטפלת על האירועים הקשים ביני לבין בתי והיא עזרה לי לנסח את מה שאגיד ואיך אגיב.

נאבקנו למצוא את המלים המדויקות. למשל ניסינו למצוא דרך לומר "לא מתאים לי" באנגלית.

במשך החודשים והשנים במסגרת הדרכת הורים שקיבלתי , המלים המתאימות והעיתוי הנכון הפכו להיות לי זמינים.

הגילוי של היכולות האלה בתוכי גרם לי אושר רב. אני גאה על השינוי שעשיתי. אני בטוחה שאני מתפקדת הרבה יותר טוב כאמא לבת הזאת ( וגם לילדיי האחרים). אני עדיין מפחדת ממנה לפעמים. אני יודעת שהחיים עדיין מאד קשים לה וקרוב לודאי שגם ימשיכו להיות כך באופנים שונים. אני יודעת שאת זה אני לא יכולה לשנות, אבל לפחות אני נותנת לה משהו שהיא מאד זקוקה לו: אמא שרוב הזמן רגועה, בטוחה בעצמה ואוהבת, במקום אמא כועסת, מודאגת ואשמה.

בתי הרבה יותר רגועה בסביבתי. רק לעתים נדירות יש ביננו התפרצויות זעם ואומללות.

לאחרונה צפינו יחד בטלוויזיה, הלכנו יחד לקניון, יצאנו למסעדה, הלכנו לקניות – כששתינו מצפות לחוויה כייפית ביחד, ואכן לא התאכזבנו.

 

0