הורות – תמורות תרבותיות

פרק שני מספרם של ד"ר איתן לבוב והילה אלקיים

הורות – תמורות תרבותיות

ילד הוא בעינינו סובייקט לכול דבר. הוא יצור עם עולם רגשי משלו, מאווים משלו, יעדים משלו ובחירות משלו; נפשו שייכת לו; הזכויות עליה שייכות לו.

הכרה זו, שהיום נראית לנו לגמרי מובנת מאליה, לא הייתה כזאת בעבר. היא צמחה בזכות תפישות מודרניות שתרבות המערב פיתחה כחלק מתהליך היסטורי ממושך. גם בעבר היו זכויות לילדים, אבל אלה נבעו מהשתייכות הילדים לאב או לאדון. האב היה סובייקט והילדים היו קניינו. פגיעה בילד הייתה פגיעה ברכוש האב. דוגמה לכך היה מוסד ה"פטרייה פוטסטס"Patria Potestas") "), מוסד סמכות האב ברומא העתיקה, שהקנה לאב גם את הרשות להמית את בנו או בתו.

ההכרה בילד כסובייקט לא נוצרה ביום אחד, אלא בתהליך ממושך. אפשר לומר שעד לתקופת הנאורות (המאה ה-18) היחס אל ילדים כמעט ולא השתנה. ביטוי לשינויים שהתחילו להיווצר בתקופה זו, ניתן למצוא ביצירת המופת של מולייר הקמצן. זהו טקסט מאלף מהמאה

ה-18, המייצג את ניסיונם של אח ואחות, ילדיו של "הקמצן", לטעון להיותם סובייקטים עם רגשות, מטרות ואהבה משלהם, הזכאים להתקיים למרות רצונו של אביהם. "הקמצן" מייצג את דמות האב ובעל הממון, השולל סובייקטיביות שמתקיימת מחוץ לגבולות עצמו. מסר הנאורות של מולייר בא לידי ביטוי בסיום האופטימי של המחזה הקומי, כאשר "הקמצן" אינו מסוגל להשליט את רצונו על ילדיו ונאלץ לתת מקום לעצמיותם ולמאווייהם.

לקריאת המאמר המלא: פרק 2 – הורות – תמורות תרבותיות

לרכישת הספר לחצו כאן

0