הדרכת הורים | על היחס לסבל והשפעתו על ההורות

לכל אחד מאיתנו פילוסופיה אישית, השקפת עולם, סדורה או בלתי סדורה, מנוסחת או בלתי מנוסחת המשפיעה עליו. בין אם אנו נותנים את דעתנו על השקפת עולם זו ובין אם לאו, יש לה השפעה מרחיקת לכת על הבחירות שלנו, סגנון ההתמודדות שלנו והאופן בו אנו מנהלים את יחסינו הבינאישיים עם אחרים.

כהורים, השקפת העולם שלנו מכוונת אותנו כיצד לגדל את ילדינו. רובנו מסוגלים לנסח את יחסנו לחינוך נוקשה בהשוואה לחינוך "זורם", את יחסנו לענישה בהשוואה להסבר מילולי או את יחסנו לחשיבותם או היעדר חשיבותם של הישגים לימודיים פורמליים.

בנוסף לאלה, לצידם או "מתחת" להם מבחינה "תשתיתית" מונחות הנחות, השקפות, המכוונות אותנו, אך לעיתים קרובות אנו לא ערים להן כלל. בשפה הלקוחה מעולם הפסיכולוגיה נוכל לומר שהשקפות אלה משפיעות עלינו מבלי שעוברות את סף המודעות שלנו ובכך דווקא גדלה השפעתן, מאחר ואין לנו עליהן בקרה או פיקוח.

בשורות הבאות אבקש לפרוס בפניכם את השפעתו המכרעת של יחסנו אל הסבל האנושי בכלל ובתוך כך הסבל הספציפי של ילדינו (בהיותם בני אנוש…) על ההורות שלנו. באופן צפוי וטבעי מה שמשפיע על ההורות שלנו משפיע על התפתחותם של ילדינו, התפתחות העמדות וההשקפות שלהם והתפתחותם הרגשית.

המסורות האנושיות הגדולות, הדתיות והפילוסופיות ,עוסקות כולן בסבל האנושי, ביחס אליו ובדרכים הנתונות בפני האדם להתמודד עימו ולהפחית אותו. המשותף כמעט לכולן הוא שקבלת הסבל כחלק בלתי נפרד מחיי האנוש , עשויה דווקא להפחית את עוצמתו ולאפשר לנו להמשיך את חיינו באופן שלם ומלא למרות היותם כרוכים בסבל.

בעידן שלנו, בשל סיבות שונות שלא כאן המקום לפרטן, רבים מאיתנו ההורים , תופסים את עצמנו כמי שתפקידנו לחצוץ בין ילדינו לבין מפגש עם סבל. חשוב לציין כאן שההתייחסות היא לסבל בכל רמה, החל מאי- נחת קלה הנובעת מסירובו של הורה לספק משהו שהילד חפץ בו (ארטיק, מכונית עם שלט, אי פון…) או סבל מתמשך או חריף יותר הנובע מליקוי בלמידה, אובדן, טמפרמנט , מחלה או כל סיבה אחרת.

כמובן שחלק בלתי נפרד מתפקידם של הורים הוא לנסות לגונן על ילדם מפני כאב (ככל הניתן…) ולמנוע ממנו התמודדות עם סבל שניתן למנוע אותו. אלא, שלהורה בן זמננו קשה מאד להכיר בכך שיכולתו להגן על ילדו בפני סבל מוגבלת ביותר. אם ההנחה, ההשקפה, הלא מודעת, המובילה את ההורה היא שתפקידו לחצוץ בין ילדו לבין סבלו כבן אנוש, ובכך תימדד הצלחתו כהורה, כישלונו מובטח.

כיצד נראית בפועל התנהגותו של הורה שרואה את עצמו כמי שתפקידו למנוע מילדו מפגש עם סבל?  אילו סוגים של סבל לוקח על עצמו הורה זה למנוע?

–       אי נחת הנובעת מהיעדר סיפוק מאוויים היא חלק בלתי נפרד מהחוויה האנושית. ילדים בכלל וילדים צעירים בפרט נתונים במידה רבה "לחסדי" הוריהם לצורך סיפוק מאווייהם. היכולת ההורית לעמוד בסירוב לילד (מסיבות בריאותיות-תזונתיות, כלכליות או  חינוכיות…) כרוכה במפגש עם אי הנחת, התסכול או העלבון של הילד, כולם סוגים של סבל..הורים רבים מתקשים לסרב לבקשות ואף לגחמות של ילדיהם כי אינם מסוגלים לראות את ילדם סובל. עידן השפע שאנו מצויים בו מגביר את האשליה של ההורים והילדים שכל משאלת לב ניתנת למימוש ושכך נכון שיהיה…

–       סבל הנובע ממחלות, ליקויים או קשיים על רקע אורגני הוא חלק מהחוויה האנושית מאז ומעולם. הורים בני זמננו נוטים לראות באלה הפרה או "קלקול" של ה"סדר הטוב" ורואים בעצמם אחראים לתיקון המצב. ההורים עוסקים באשמה, האשמה או פיצוי כשאינם מצליחים. ההתקדמות הרבה בשדה הרפואי מגבירה את האשליה שמחלות וליקויים ניתנים למיגור אם רק רוצים מספיק…

–   חיי האדם כרוכים במאמץ , לעיתים תובעני עד כדי סבל, ובמפגש עם חוויות של כישלון ודחייה שכרוך בהם סבל. הורים רבים מבקשים לחסוך לילדיהם את המאמץ ההכרחי,  המכאיב ,הכרוך בגדילה. המאמץ יכול להיות פיזי, לימודי, חברתי או אחר. ההורים בחברה הקושרת בין אושר לבין קלות רואים בעצמם אחראים להקל ולהקל על ילדיהם.

יחסו של הילד אל הסבל ההכרחי , שהוא חלק בלתי נפרד מחיי האדם , ניזון , בין השאר, מיחסם של הוריו אל סבלו. הורים המעבירים בהתנהגותם מסר שבכוחו של הילד לשאת אי-נחת, תסכול או קושי, ושבכוחו לקחת אחריות על הפחתת סבלו (בהתאם לגילו ויכולותיו) תורמים ליכולת ההתמודדות של ילדם מול קשיי הקיום. אחריות זו, המתפתחת בהדרגה, היא בעלת השפעה מכרעת על איכות חייו של הילד  (הנער, הבוגר…) ושל סביבתו .

אל מול האפשרות של יצירת תנאים להתפתחות של אחריות ושל יכולות ומיומנויות להתמודדות עם סבל וקושי, ניצבים "פתרונות" נפשיים אחרים , מועילים הרבה פחות. ההורים , בניגוד לכוונתם ורצונם, מביאים לעיתים דווקא לשגשוגם של "פתרונות" אלה. נפרט-

–   תוקפנות: הילד (הנער, האדם..) זועם ומאשים, עסוק בהפחתת סבלו באמצעות כעס, התפרצות או נקמנות. פונה נגד האחר.

–   קורבנות: הילד (הנער , האדם..) מתמסר לסבלו והופך אותו לחלק מזהותו. מייצר מצבים מציאותיים המגבירים את סבלו. פונה נגד עצמו.

–   ניתוק : הילד (הנער, האדם…) "מתנתק" מתחושת הסבל, מתכחש אליה , במחיר של ויתור על מגע רגשי ועל התמודדות. אינו פונה אל עצמו או אל האחר לשם הפחתת סבלו.

ישנה כמובן אפשרות של תמהיל בין ה"פתרונות" השונים.

 ההורה המסוגל לעמוד בידיעה שילדו או בנו המתבגר נידון כמו כולנו, להתמודד עם סבל, מעביר באמצעות תגובותיו מסר נחוש , שהילד מסוגל לעמוד בסבל, ולמצוא פתרונות מעשיים ורגשיים להפחיתו מבלי לפגוע בעצמו או באחר.

כתבה: רונית בן –דב חנוך, פסיכולוגית קלינית, מנהלת מרכז אייכה

 

0