הדרכת הורים | מחשבות על טיפול בהתנהגות נמנעת של ילדים

ישנם ילדים אשר מנגנון ההימנעות הוא מנגנון ההגנה הדומיננטי בו הם משתמשים כדי להימנע ממצבים מעוררי חרדה. ההורים שלהם פונים להדרכת הורים לרוב סביב הימנעות ילדיהם מהשתתפות בפעילויות בית ספריות או מהשתתפות בפעולות חברתיות בשעות אחר הצהריים. ילדים אלה מעדיפים לבלות את זמנם בחיק המשפחה או לבד בחדרם ולעיתים קרובות הם מתוארים כילדים, טובים ורגישים ללא בעיות התנהגות בולטות למעט הדפוס ההימנעותי.
במאמר זה אעלה כמה מחשבות בנוגע לעבודה בעזרת הכלים של אייכה עם הורים שפונים לעזרה סביב התנהגות נמנעת של ילדיהם.

מדוע הורים לילדים עם התנהגות נמנעת לא תמיד נעזרים בשירותי הדרכת הורים?

סיבה ראשונה | קושי בזיהוי

הסיבה הראשונה היא הקושי לזהות את השימוש בהגנות המנעותיות ואת הגבול ממנו התנהגות נמנעת הופכת להיות בעייתית. בהרבה מצבים קשה יותר לזהות התנהגות נמנעת כבעיה, מאשר לזהות התנהגות תוקפנית ככזאת, למרות שגם האחרונה יכולה לקבל צורות מסוות. ישנם מצבים שההתנהגות הנמנעת בולטת והבעייתיות שהיא יוצרת בחייו של הילד זועקת לשמיים כמו במצבים של הסתגרות או סירוב ללכת לבית הספר. אך ישנו תחום אפור רחב מאוד שקשה להגדיר אותו חד משמעית כבעייתי בחברה שמקבלת שוני בין אנשים. אחד יכול להיות יותר ביישן, אחר יותר חששן, יש הרבה מקרים שבהם ההורים מתלבטים האם נכון ומוצדק לנסות ולכוון ילד לכיוון אחר מזה שהוא בוחר. מכיוון שבמקרים היותר קלים של התנהגות נמנעת, ההימנעות של הילד לא פוגעת באחר אלא בעיקר בעצמו, ומכיוון שההימנעות לעיתים איננה גורפת ובמישורים אחרים הילד עשוי לתפקד טוב, ההורים עצמם לא מזהים את ההתנהגות הנמנעת כבעיה ופונים לקבל עזרה רק כשההתנהגות הנמנעת הופכת להיות קיצונית. בדרך, בשלבים מוקדמים יותר של ההתפתחות הם מפספסים המון הזדמנויות לכוון את הילד להימנע מהימנעות באמצעות הדרכת הורים.

סיבה שניה | מחמת הספק

הסיבה השנייה היא הספק הפנימי של ההורה. האם נכון לנסות לכוון את הילד אחרת מאשר הכיוון הנמנע אותו הוא אימץ?
הספק הזה יכול להיות מוזן מכמה מקורות בדינאמיקה הפנימית של ההורה:

 – יש הורים שמסיבות שונות מזדהים מאוד עם עמדת הילד. קשיים שיש להורים סביב הנפרדות מהילד יכולים לגרום לכך שהם יזדהו לחלוטין עם תחושות הקושי והיעדר המוצא של הילד ויתמכו באופן גלוי או סמוי במנגנוני ההימנעות שהילד מפעיל. הורים מאוד נבהלים כאשר הם מרגישים שהילד שלהם משדר תוך שימוש בהתנהגות נמנעת, החיים "גדולים עליי", או בגרסה מעודנת יותר, לא יכול או לא רוצה להתמודד עם מצבים מסוימים או עם נושאים מסוימים. אם הם מזדהים עם הילד ובעצמם לא מאמינים  שהילד יכול להתמודד בדרך אחרת, הם לא יכולים לכוון אותו להתמודדות מוצלחת. מהניסיון שלי גם דיכאון גלוי או סמוי של אחד ההורים יכול להוביל למצב דומה.

– פן שונה של הקושי בנפרדות הוא המצב בו ההורה מתקשה להתמודד עם תחושות אשמה. לעיתים קיים החשש אצל ההורה שאולי הוא לא מבין את מצבו ה"אמיתי" של הילד ושאולי הוא מנסה לכוון אותו למשהו שהוא מעבר ליכולותיו. ההורה חושש להיות זה שידחוף את ילדו לחוויות הכרוכות בכאב ובתחושות כישלון במקרה הקל, או להתמוטטות והתפרקות במקרה הקשה. הוא חושש להיות במקום בו ירגיש אשמה על כך שלא היה קשוב מספיק לאיתותי הילד.

– סיבה נוספת לקושי שיש להורים לכוון את הילד היא שהם אינם יודעים איך להעלות את הבעיה בפני הילד מבלי לשדר לו שהם לא מקבלים אותו (את הילד) כמות שהוא. יש להם קושי לומר, אנחנו רוצים ומאמינים שאתה יכול לרכוש לעצמך חברים ולא נסכים להוות תחליף חברה עבורך, או, קשה לנו עם האופן שבו אתה מתמודד עם פגיעה או כישלון, מתוך החשש שבמסר הזה חבוי הנורא מכל, אנחנו לא מקבלים אותך ואוהבים אותך עם המגבלות שלך. הבלבול בין אנחנו מקבלים אותך עם מגבלות אך מדריכים אותך איך להתמודד איתן לבין לא מקבלים אותך כפי שאתה, גורם להם שיתוק. האבסורד הוא שבסופו של יום דווקא ההימנעות מהתייחסות לקושי של הילד ומטיפול בדפוסים הבעייתיים שהוא פיתח כדי להתמודד עם הקושי, עלולים לגרום לילד להרגיש שהוריו לא רואים אותו כפי שהוא באמת על נקודות החוזק והחולשה שלו. הילד עלול אז להרגיש שדווקא במקומות בהם הוא זקוק מאוד להדרכה הורית הוא נשאר בלעדיה.

כשציפייה ומציאות אינן נפגשות

בתהליך הדרכת הורים המטפל צריך להיות ער מאוד לסוגיה הערכית. האם אני אכן יכול להזדהות עם הערך ההתפתחותי שההורה הפונה רוצה לקדם, או שמדובר כאן בהורה שמנסה לקדם את הפנטזיות שלו או לפתור את הקונפליקטים שלו על גב הילד. לדוגמא: הורים שמגיעים עם תלונה על ילד נמנע, כאשר הילד יצא מהדפוס הנמנע ומתחיל להיות יותר פעיל, נחשפת משאלה שלהם שהוא יתפוס תפקיד של מוביל ומנהיג בחברה, למרות שאף אחד מההורים אינו מוביל ומנהיג חברתי. כאן מתבקשת עזרה מצד המטפל שתאפשר להורים לראות שיש להם צורך בילד מושלם שיגשים עבורם חלומות שהם לא הצליחו להגשים ושכל קשר בין החלום הזה לבין נטיותיו ויכולותיו של הילד הוא מקרי.

אתגרי ההורים שמחליטים להעזר בהדרכת הורים

התנהגות נמנעת נותנת לנמנע הרבה סיפוקים: השימוש בהימנעות מאפשר לילד לא להרגיש חרדה ולהישאר באזורים בהם הוא חש רוגע וביטחון. החרדה משמשת כאות אזהרה שיש לו חשיבות אבולוציונית ממדרגה ראשונה. היא שייכת למנגנונים שתפקידם להתריע מפני סכנה ולהבטיח הישרדות. מטבע הדברים כוחם של המנגנונים האלה הוא רב. לכן קשה לגייס את שיתוף הפעולה של הילד. הילד יהיה מוכן לוותר על הרבה על מנת להימנע מהתעוררות החרדה ולא להיחשף למה שמבחינתו נחווה כסכנה.

ההחלטה של ההורה שהוא אינו מוכן לאפשר שמנגנוני ההימנעות ישלטו בדרך ההתנהלות של הבן או הבת, כרוכה בהפרה של שיווי משקל או איזון נוח שבו הילד נמצא וערעור השקט שקיים כל עוד מאפשרים לילד להשתמש במנגנונים ההימנעותיים. במצבים בהם מדובר בילדים לומדים אך נמנעים מקשרים חברתיים בשעות אחר הצהריים ולכאורה מסתדרים היטב בתוך המשפחה, ההורה צריך באופן אקטיבי לערער את מאזן הנוחות שנוצר. בנקודה הזאת קשה מאוד להורה שלא להרגיש שהוא רע ומקשה על הילד. מהניסיון שלי עד כה, כאשר בודקים את תפקוד הילד הנמנע בתוך הבית, מגלים שהאיזון כביכול שקיים בבית מבוסס על כך שגם בבית הילד נמנע או מקבל פטור מחובות המתאימות לגילו. הוא מתפקד ברמה של "דייר נוח" במובן הזה שהוא לא מתעמת אך לרוב הוא לא מתפקד בבית בהתאם למה שאפשר לצפות מילד או נער בגילו. במקומות אלה יותר קל לגייס את ההורים להתחיל לפעול כדי לערער את האיזון הקיים, ולשדר לילד "אתה יכול לגדול". מניסיוני, כאשר הילד מתחיל לגדול שם הוא מוצא כוחות לגדול גם במקומות אחרים.

במצבי הימנעות חריפים יותר, מתעורר חשש של ההורה שאם יפר את האיזון הרופף הקיים, יביא הדבר להתפרקות נפשית ולעיתים אף לאשפוזו של הילד. במקום הקשה הזה המסר שלנו כמטפלים להורים הוא שהם צריכים לבחור האם להמשיך ולאפשר לילד לחיות, בעזרת שיתוף הפעולה שלהם, חיי הצטמצמות והתכנסות המאפשרים להחזיק על בלימה איזון עדין ביותר, או להפסיק את שיתוף הפעולה שלהם עם המנגנונים ההימנעותיים שהילד פיתח ולהסתכן ביצירת משבר. משבר כזה פותח פתח לתת לילד טיפול שהולם את חומרת מצבו ונותן לו סיכוי לחיים פחות מצומצמים ומוגבלים בהמשך.

כיצד הדרכת הורים באייכה תסייע להתמודד עם המנעותו של הילד?

בהדרכת ההורים הם פוגשים במטפל אקטיבי שהוא אנטי תזה לדפוסי ההימנעות בהם הם מבקשים לטפל בכמה מובנים. זהו מטפל אקטיבי, מדריך, שלא נמנע מלהחזיק בעמדות ערכיות גלויות, שלא נמנע מלתת הנחיות מעשיות ושכל הווייתו כמטפל משדרת משהו הפוך מהימנעות. מטפל אייכה מעודד את ההורים לא להשתיק, לא להתעלם ולא להימנע מלגעת בנושאים המדאיגים אותם ביחס לילד. הוא גם נותן להם כלים לבצע את הנגיעה בצורה בטוחה, באמצעות לימוד השפה המגדלת. אפשר אם כן לומר שהמטפל האקטיבי והלא נמנע הוא החוליה הראשונה בשרשרת האי-הימנעות. הוא משמש הן כמודל והן כמדריך להורה, שבתורו משמש מדריך ומודל לילד לפתרון קונפליקטים  בדרך לא נמנעת.

בהדרכת הורים דינאמית המטפל נמנע מכל אלה. הוא נמנע מלהביא את עמדותיו הערכיות, מפרש את הבלבול בו שרויים ההורים ואת הקונפליקטים העומדים בבסיס הקושי שלהם להתמודד עם ההימנעות של הילד, אך כל עוד ההורים לא פתרו את הקונפליקטים האלה ומצאו את הדרכים  המתאימות להם להשתמש בהבנה שהם מקבלים בטיפול, על מנת ליצור סוג אחר של דינאמיקה ביחסים עם ילדם, אין אפשרות להתקדם. התהליכים האלה לוקחים מטבע הדברים זמן רב. לעומת זאת הדרכת הורים בשיטת אייכה מציעה להורים שפה מגדלת, בטוחה, שכל עוד הם נצמדים אליה הם יכולים להרגיש רגועים שהם אינם פולשים לגבולות הילד ואינם תוקפים אותו בשל הפתרונות שהוא מצא על מנת לטפל בחרדותיו.

באמצעות השפה המגדלת ההורים משדרים מסר מאוד ברור שככל שהדבר נוגע להם ותלוי בהם התנהגות נמנעת אינה פתרון אפשרי ומקובל לטיפול בחרדה ובקושי, ושיש צורך לחפש פתרון אחר. הדרכת הורים בשיטת אייכה עוזרת להורים לפעול נכון גם אם לא חל בשלב ראשון שינוי בדינאמיקה. לכן אפשר לראות בזמן קצר יחסית תוצאות לתהליך, שמעודדות את ההורים להמשיך בו עד להפנמת השינוי לתוך הדינאמיקה הפנימית של הילד ושל ההורה.

כתבה: הילה אלקיים, פסיכולוגית קלינית מדריכה וחברה במרכז אייכה להורות מגדלת.

לייעוץ ובירורים בנוגע להדרכת הורים במרכז אייכה התקשרו ל – 054-5662218 או לחצו כאן להשארת פרטים

 

0